יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

שמטו את צדקת המפעל הציוני

                                                                            מאת: עמוס גבירץ
   שופט בית משפט השלום בבאר שבע, עידו רוזין פסק שששה תושבים מאל עראקיב ישלמו 262,000 שח' הוצאות הריסות כפרם למדינה, ועוד 100,000 שח' הוצאות לפרקליטות המדינה. מה שיותר חשוב במשתמע, שפרקליטות המדינה והשופט ערערו את כל צדקת טענת הציונות לזיקתם של היהודים לארץ, אחרי קרוב ל-2000 שנות גלות. אם הם מתכחשים לזיקתם של הבדואים לאדמתם, ממנה המדינה גירשה אותם בתחילת שנות החמישים - בהנחה שהם אינם לאומנים-גזעניים - הרי מה ההצדקה למימוש זיקתם של היהודים לארץ אחרי 2000 שנה?
   כנסת ישראל יכולה לחוקק חוקים ככל העולה על רוחה. הרי יש למדינה בתי משפט, צבא ומשטרה שיכולים לאכוף אותם. הבעיה שיש חוקים שאכיפתם מערערים את צדקת המפעל הציוני ואת מוסריותו.
   מוסר וצדק אינם נקבעים בהחלטות של רוב ומיעוט. הם עומדים מעליהם. הם אבני בוחן להחלטות ולחוקים ולמעשים של כל אדם ובמקרה שלנו, של המדינה. אין להם בתי משפט, צבא ומשטרה שאוכפים אותם. זה נתון לנו אם נפעל לאורם או בניגוד להם. ממשלת ישראל בחרה ללכת נגדם בהסתמך על כוחה וחוקיה.
   הנה הסיפור: בתחילת שנות החמישים הודיע המושל הצבאי לשיח של שבט אל תורי, שצה"ל עומד לערוך אימונים באזור מגוריהם ולמען ביטחונם, הורה להם להתפנות. הוא הבטיח שאחרי חצי שנה, כאשר ייגמרו האימונים, הם יוכלו לחזור. כאשר ביקשו לחזור אמר להם המושל הצבאי, שעליהם לשלם דמי חכירה על אדמותיהם. או במילים אחרות, שהמדינה גזלה אותן מהם! הם סירבו והמשיכו לקיים זיקה לאדמותיהם. בשלב מסוים חזרו וחידשו את כפרם על אדמותיהם. כדי להוכיח שימוש לאדמות באזור אל-עראקיב הרחב, קק"ל החלה בסוף שנות התשעים ליער את האזור. קוראים לזה "יער השגרירים". כאשר הנטיעות הגיעו לקרבת הכפר אל עראקיב, ב-2010 החלה המדינה להורסו. עד היום הרסו את הכפר 117 פעמים! לתושבים יש תעודת קנייה של אדמות הכפר מ-1905, אבל המדינה לא מכירה בבעלות מסורתית של הבדואים על אדמותיהם. הם כמו כמעט כל הבדואים בנגב, לא רשמו את בעלותם בטאבו העותומאני.

   זה הרי הסיפור הציוני: היהודים גורשו מהארץ בידי הרומאים, ומאז שמרו על זיקתם לארץ. התנועה הציונית -  כמו הבדואים מהכפר אל עראקיב – החלה לחזור לארץ ולחדש את הישוב היהודי בארץ. ברבות הימים הקימו את מדינת ישראל, לה יש צבא ומשטרה, בעזרתם היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. במקרה של אל עראקיב, קבע בית המשפט של מדינת ישראל ששמירה על זיקה לארץ (לאדמה), אינה מצדיקה את ההתיישבות המחודשת בה. מכיוון שאינני חושד בפרקליטות ובשופט הנכבד שהם לאומנים-גזעניים, הרי שמבלי משים הם שמטו את צדקת המפעל הציוני...    

יום שני, 28 באוגוסט 2017

564 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שלישי, 22.8.17, הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים להרוס בתי בדואים בנגב. הם הרסו שני בתים בוואדי אל נעם. בחשם זאנה (מזרחית לשגב שלום) הרסו בית. למחרת הם הרסו בית ליד ערערה. ובזערורה (ליד כסייפה), הרסו בית. פעם נוספת הרסו את אל-עראקיב. מוקדם יותר נודע לתושבי אל- ערקיב, שבית המשפט השלום בבאר-שבע קבע; שעליהם לשלם למדינה הוצאות על שש ההריסות הראשונות של הכפר! 

564 - חיילים ושוטרים מנעו מראש העיר חברון להגיע לבית ספר בעיר

   ביום רביעי, 23.8.17, יצא ראש עיריית חברון תיאסיר אבו סנינא, מלווה בפקידים של משרד החינוך הפלסטיני לביקור בבתי ספר בעיר, לפתיחת שנת הלימודים. כאשר ניסה להגיע לבית הספר לבנות אל פאיה, בעיר העתיקה, שוטרי מג"ב וחיילים מנעו ממנו להגיע לבית הספר. בהתערבות מתנחל הורו לו לעזוב את המקום. 

יום שני, 21 באוגוסט 2017

563 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שני, 14.8.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים והרסו בתי בדואים בנגב. בסואוין (ליד אבו תלול), הם הרסו שני בתים; באבו תלול הם הרסו שני בתים.

   ביום חמישי, 17.8, הם הרסו באם גבו (מזרחית לתל שבע ) בית, בפעם החמישית השנה; בוואדי גוואין (דרומית לחורה) הרסו בית ודיר והרסו גדר ותעלה; באל באט (מזרחית לחורה) הרסו גדר ותעלה.

563 - חיילי צה"ל פלשו לגג בית פלסטיני

   הכביש המוביל מכביש 60 להתנחלות נגוהות, עובר בתוך הכפר הפלסטיני חורסה (מערבית לחברון), הנמצא באזור A. ב-25.7.17 חיילי צה"ל פלשו לגג של בית מגורים בכפר ויצרו נוהל אלמנת קש – פולשים לבית פרטי ומשתמשים בו לצורך ביטחוני – ליממה אחת. המטרה; לאבטח הקמת מתחם פיליבוקס (מגדל שמירה), הצמוד לדיואן הכפר וקרוב לבית ספר. כבר יותר משלושה שבועות חיילים "חיים" על גג הבית.

יום שני, 14 באוגוסט 2017

562 - תחת איום בדואי הרס את המחסן שלו

   ביום שני, 7.8.17, תחת איום שיהרסו את המחסן (כ-600 מ"ר) והוא ישלם את עלות ההריסה, בעל מחסן הרס אותו בעצמו. זה קרה בכפר הבדואי אם-נמילה, צפונית לרהט.

562 - צה"ל החרים משאית מים בדרום הר חברון

   ביום שלישי, 8.8.17, משאית מים נכנסה לכפר המערות הפלסטיני פחית שבדרום הר חברון, כדי לספק מים לתושבים. לאחר שיצאה, חיילי צה"ל עצרו והחרימו את המשאית בטענה שנכנסה לשטח צבאי.

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

מדיניות של דחיקת רגליים

                               
                                           מאת: עמוס גבירץ
   לאור קביעתו של בני מוריס, ש"לא היתה מדיניות גירוש", בביקורתו על ספרו של עאדל מנאע,"נכבה והישרדות", ברצוני להציע דרך אחרת להסתכל על הסכסוך הישראלי פלסטיני.
   הויכוח אם היתה או לא היתה מדיניות גירוש במלחמת 1948, נראה לי פשטני. הדברים יותר מורכבים. השאיפה או התקווה הציונית, לבוא לארץ ריקה מאדם ולהקים את המדינה היהודית, בוטאה בסיסמא: "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם". עד היום אחד הויכוחים המרכזיים בחברה הציונית בתוך ישראל, הוא הויכוח הדמוגרפי. מבחינת הציונות הפלסטינים אזרחי ישראל, כמו הפלסטינים בשטחים הכבושים, אינם רצויים.
   אני מציע להסתכל על העניין משתי נקודות מבט: האחת, בקונפליקטים דומים, בהם פלשה חברה אחת לתחום מחייה של חברה שניה, איך בא לידי ביטוי היחס לאוכלוסייה הילידית; השנייה, איך השפיעה התובנה, שללא תמיכה מבחוץ אי-אפשר להגשים את החזון הציוני ולקיימו, על היחס לאוכלוסייה הילידית.
   אם ניקח את הדוגמה של ארה"ב, כאשר הלבנים חיפשו עבודה זולה, הם לא יכלו לקבלה מהילידים. לכן אנחנו רואים תהליך של ג'נוסייד נגד המקומיים, תוך דחיקת הנותרים לטריטוריות מצומצמות, והבאת אפריקאים כעבדים לביצוע העבודות. בדרומה של אפריקה לעומת זאת, היו גירושים של המקומיים, מהמקומות בהם התיישבו הלבנים, אבל לא גירושים מהארץ ולא ג'נוסייד. הלבנים העסיקו את השחורים כעובדים זולים. הדיכוי שימש את הלבנים לשמור שהעבודה אכן תהיה זולה ושלא יהיו מרידות.
   במקרה של ישראל מדובר בהגירה לאומית, שמתחילת הדרך השתמשה במקומיים כעובדים זולים.  העלייה השנייה עם האידיאולוגיה של עבודה עברית, נאבקה בזה וחיזקה את מגמות הטרנספר. שתי מגמות שעד היום נמצאות בקונפליקט במפעל הציוני. הבאת העובדים הזרים לישראל רק מחזקת את מגמות הטרנספר.
   מול זה צריך לזכור את המרכיב של תמיכת מעצמות במפעל הציוני, כתנאי להגשמתו וקיומו. לאורך כל המפעל נזהרת התנועה הציונית לא לעשות דברים שיפגעו בתמיכת מעצמות ומדינות אחרות. אז קודם כל משרתים אינטרסים של מעצמות ובנוסף נזהרים לעשות את הדברים באופן שלא יעורר יותר מדי התנגדות במדינות התומכות בישראל.
   מגמת הטרנספר התבטאה בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכמי הפסקת האש ב-1949, כאשר עדיין גירשו פלסטינים מהארץ. כך גם גירוש בדואים שנמשך עד 1959. במקרה של הבדואים, פשוט בפריפריה הרחוקה, לא חששו שתהייה התנגדות אפקטיבית לגירוש. עד היום יש מדיניות של יצירת פליטי פנים בנגב, כאשר המדיניות היא לרכז את כל הבדואים בנגב לעיירות. חשוב לדעת: עם קום המדינה היו כ-7% מאדמותיה בידי יהודים. היום כ-96% בידי יהודים וכ-3,4% נותרו בידי פלסטינים. ערב מלחמת 1948 היהודים היו כשליש מהאוכלוסייה. היום היהודים מהווים כ-75% והפלסטינים כ-20% מהאוכלוסייה.
   גם בגדה המערבית אנחנו רואים איך מופעלת מדיניות גירוש לא ישירה. כמעט ולא מעזים לגרש. אז שודדים כמה שרק אפשר אדמות, בעזרת מניפולציות חוקיות, והתקפות של מתנחלים על חקלאים פלסטינים. רואים צמצום דרמטי בהספקת מים לפלסטינים, הריסת בתים ועוד אמצעים, שהופכים את חיי הפלסטינים במקומות מסוימים לבלתי אפשריים.

   במקום לדבר על מדיניות טרנספר, אני מציע לדבר על מדיניות של דחיקת רגליים. חלק גדול מהפלסטינים גורשו או ברחו. את הנותרים דחקו ועדיין דוחקים לשטחים מצומצמים ככל הניתן.

יום שני, 7 באוגוסט 2017

561 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שלישי, 1.8.17, הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים ושוב הרסו את אל-עראקיב.

ביום רביעי, 2.8, הם הרסו בכפר הבדואי ביר הדאג', ליד רביבים, עשרה בתי מגורים ושלושה מבני אירוח.

561 - אחרי חודשיים השהיית אישור כניסה לשטח לא נותר בו דבר

   חקלאים מהכפר הפלסטיני ג'לוד לא קיבלו אישור לקצור את תבואותיהם, באדמות הנמצאות בקרבת המאחז אש קודש. ביום חמישי, 3.8.17, סוף סוף קיבלו אישור לבקשה שהוגשה בחודש מאי. כשהגיעו לקצור את יבולם, גילו לתדהמתם שלא נותר דבר באדמותיהם.

יום שבת, 5 באוגוסט 2017

כוחות ביטחון במבחן האתי

מאת: עמוס גבירץ
   שוב ושוב אנו נתקלים באמירה "צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם". ברצוני לסתור את האמירה הזאת ולטעון שגם במבחן האתיקה של צבא ומלחמה - צה"ל כושל.
   מדינות, ולפעמים גם ארגונים, מקימים צבא ומשטרה כדי להתגונן מפני אויבים חיצוניים ופנימיים. אלה גופים שבשם ההגנה על המדינה ואזרחיה, מקבלים לגיטימיות להשתמש באמצעים שבמהותם אינם מוסריים, כמו אלימות והרג. מזה נובע שבעצם הגדרתם, גופים אלה אינם מוסריים. ההיתר להשתמש באמצעים של אלימות והרג נושא סכנה גדולה, לא רק לאויבים, אלא גם למי שהקימו את הגופים האלה. לכן הצבא והמשטרה חייבים לעמוד בקפדנות בכללי האתיקה, שמציבים מגבלות ליכולת הפעולה שלהם.
   כאשר אני דן בסוגיה מה בין אתיקה למוסר, בהקשר הזה, אני מציע את ההבחנה הבאה: המוסר בבסיסו עוסק בהגנה על החיים, על אורח החיים ובמניעת סבל, ואילו האתיקה בבסיסה מציעה את עקרון ההוגנות בניהול מערכות וביחסי אנוש. לכל מקצוע וארגון מקצועי יש כללי אתיקה משלהם. כך שהמוסר מציע קוד פעולה בין בני אדם, ואילו האתיקה מציעה קוד פעולה למקצועות ולארגונים המקצועיים. האתיקה היא בעצם קוד מוסרי המיוחד לכל מקצוע ולארגונים העוסקים בו.
   כדי שאדם יוכל לעסוק במקצוע מסוים, הדרישה האתית היא שעליו לעבור תקופת הכשרה שתסמיך אותו לעסוק באותו מקצוע. זאת כדי שתועלתו תעלה על הסכנה שיגרום נזק בעיסוקו. רופא שלא למד כראוי את מקצועו יגרום נזק למטופליו. כך גם עו"ד או פועל בניין וכן הלאה. הקוד האתי של כל מקצוע גם מציב גבולות עד לאן מותר להתקדם במעשה המקצועי. במסגרת הכלל של הוגנות, רופא חייב לקבל את הסכמת המטופל לפעולות מסוימות. כך גם עו"ד חייב לקבל את הסכמת הלקוח לפעולות מסוימות.
   במקרה של לוחמים, הכלל של הוגנות אינו תלוי בהסכמת הצד השני. מכלל ההוגנות - שלוחם אינו נלחם במי שאינו יכול להגן על עצמו - נובע שלא נלחמים באזרחים חסרי מגן ושאם הצד השני נכנע או נפצע ונוטרל, הלחימה חייבת להיפסק.
   מתוך ההיתר לשימוש באלימות ובהרג בהגנה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, נובע שאתית אסור להפעיל את הגופים האלה למטרות שאינן התגוננות מפני אויבים. מכך נובע שכל פעילות צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים – כמו גזל האדמות, גזל המים, הקמת ההתנחלויות ושמירה עליהן, גירוש אוכלוסייה אזרחית, הריסת בתים, הגבלת גישה לאדמות חקלאיות וכו' – מנוגדת לאתיקה של צבא ומלחמה. כך גם לגבי המשטרה: כל הפעילות של המשטרה בהריסת בתי בדואים, בגזל אדמותיהם, בהגבלת שטחי המרעה שלהם, בהשמדת גידולים חקלאיים, בהריסת כפרים ועוד – מנוגדים לאתיקה של המשטרה. בכל הפעולות האלה, כוחות הביטחון תוקפים אזרחים חסרי מגן, מבלי שאלה איימו על מישהו.
   כאן תעלה טענה כנגדי, שאלה פעולות של אכיפת חוק ולכן הן מוצדקות מבחינה אתית. זו תשובתי: אלה פעולות אכיפת חוקים המנוגדים לחקיקה הבינלאומית ולאמנות זכויות האדם, שישראל מחויבת להן. בחוות הדעת המייעצת מ-2004 קבע בית הדין הבינלאומי בהאג, שכל הפעילות של צה"ל הפוגעת באוכלוסייה האזרחית הכבושה שלא למטרות ביטחוניות מובהקות, אינה חוקית. כאשר מדינה יוצרת מצב חוקי שבו אזרחים אינם יכולים לממש את זכויות האדם לרכושם הקרקעי, לאורח חייהם, לקורת גג, ולשאר צרכים בסיסיים, הרי שאכיפת חוקיה אינה מוסרית ובטח לא אתית.
בכל המקרים האלה אנו רואים כוחות חמושים התוקפים אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן ובכך מאבדים את הלגיטימציה האתית שלהם.