יום שני, 17 ביולי 2017

588 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום רביעי, 5.7.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסות בתי בדואים בנגב. הם הרסו בית מגורים ברהט; סמוך לשגב שלום הרסו בית מגורים, לול והחרימו קונטיינר בגודל 6X4; בסמוך לכסייפה בדואי נאלץ להרוס את ביתו, וזה תחת איום שבמידה והם יהרסו את ביתו, הוא ישלם את עלות ההריסה. הם השלימו את המהלך בהריסת ריצפת הבית. הם שוב הרסו את אל עראקיב.  

   ביום רביעי, 12.7.17, הם הרסו בוואדי אל נעם אוהל מחאה. 

יום חמישי, 13 ביולי 2017

                          סוג הכיבוש משפיע על סוג המאבק נגדו
                                                מאת: עמוס גבירץ
   קראתי בעניין את מאמרה של רות גביזון, "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", הארץ, 30.6.17. רות גביזון טוענת שמתנגדי הכיבוש התייאשו מהסיכוי לגמור עם הכיבוש בדרך של מאבק פוליטי, ולכן פנו למאבק נגד הכיבוש דרך בתי המשפט וארגוני זכויות אדם. אני חושב שדבריה מאוד נכונים לגבי כיבוש דרום לבנון, שם באמת היו ענייני ביטחון, שעמדו במרכז הויכוח הציבורי והמאבק היה פוליטי. לא כך הוא לגבי השטחים שנכבשו ב-1967. בשטחים אלה, מייד לאחר הכיבוש, החלה ממשלת ישראל במדיניות סיפוח לא מוכרזת, אבל מאוד ברורה של מעשים בשטח: שוד קרקעות, הקמת התנחלויות, הריסת בתים, גירושים, השתלטות על המים ועל מחצבים וכו'.
   מדיניות הסיפוח גרמה לכך שצה"ל למעשה ממשיך את מלחמת 1967 עד היום, כאשר, לאחר שסיים את המלחמה בצבאות ערב, הוא ממשיך להלחם באוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, החיה בשטחים שכבש. זאת מלחמה העומדת באופן מובהק בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה:
  הוגנות! חייל נלחם בלוחם ולא במי שאינו יכול להגן על עצמו.
  הגנה! צבא נלחם נגד מי שמסכן את ביטחון האזרחים והמדינה.
  תגובה לפגיעה, או איום בפגיעה! צבא נלחם במי שפגע במדינה או איים לפגוע, בה ובאזרחיה.
   כל התנאים האלה אינם קיימים במלחמתו של צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים, הנעשית במטרה לרשת את הארץ מידם. נכון, כאשר פלסטינים מעטים יוצאים לנקום את מה שצה"ל עולל להם, מתחיל תפקידו הביטחוני של צה"ל.
   ממשלות ישראל שולחות את צה"ל לפעילות שכל כולה עומדת בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה. כדי להתגבר על הבעיה, יצרו שורה שלמה של חוקים ומצבים חוקיים, שלאורם שולחים את חיילי צה"ל להלחם באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. מה לעשות, חלק גדול מהחקיקה הזאת עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי.
   במצב הזה ארגוני זכויות האדם אינם יכולים להפריד את המאבק למען זכויות אדם מהמאבק בכיבוש. זאת הסיבה מדוע לאורך השנים פחתו אנשי ימין מהמאבק לזכויות האדם. אני עוד זוכר את הימים, בהם "בצלם" ו"האגודה לזכויות האזרח" פחדו משיתוף פעולה עם "הוועד נגד הריסת בתים". הם ראו בנו ארגון פוליטי, בעוד הם הקפידו על ההפרדה בין זכויות אדם למאבק הפוליטי נגד הכיבוש, עליו כתבה רות גביזון. אנחנו אמרנו שרוב הפרות זכויות האדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות פוליטיות של השתלטות וסיפוח השטחים הכבושים, כך שהמאבק לזכויות האדם ממילא הוא מאבק נגד הכיבוש.
   כך גם בשדה המשפט. כל פעילות משפטית נגד שוד הקרקעות, נגד הקמת התנחלויות, נגד הרס בתים, נגד שוד המים ומחצבים, נגד גירושים, אם רוצים או לא, היא פעילות נגד מדיניות הסיפוח. הרי כל המעשים האלה נעשים כחלק ממדיניות הסיפוח.
   כך גם בעניין טוהר הנשק. הארגון שוברים שתיקה, הוקם בידי אנשים, שכחיילים נשלחו לעשות דברים שצבא אינו עושה: פגיעה באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן, בשירות מתנחלים בחברון ובמקומות אחרים. כל הפגיעות האלה נעשות בשירות מדיניות הסיפוח.

   המאבק נגד כיבוש דרום לבנון, באמת היה פוליטי. שם לא היתה מדיניות של סיפוח. לעומת זאת בגולן ובגדה המערבית יש מדיניות סיפוח הגורמת להפרות זכויות אדם, לחקיקה בלתי חוקית או המתנגשת במוסר, ולפגיעות חמורות באתיקה של צבא ובטוהר הנשק. לאורך השנים, אם רצינו או לא, כל המאבקים לזכויות אדם, אם ציבוריים או משפטיים, ממילא הפכו לחלק מהמאבק במדיניות הסיפוח. כך גם המאבק לטוהר הנשק.   

יום שני, 10 ביולי 2017

במקום אל תגידו לא ידענו

                                        מחיר הכיבוש (2)
                                             מאת: עמוס גבירץ 
   בעקבות מלחמת ששת הימים, החלה לתפוס כוח סוג חדש של ציונות: הציונות הקנאית. אם הציונות הקלאסית – אני קורא לה, ציונות קיומית – הציעה פיתרון לקיום היהודי, בדרך של הקמת מדינה עצמאית, הרי שהציונות הקנאית רואה בהקמת מדינת ישראל תחילת תהליך משיחי, בו אלוהים מקיים את הבטחתו לארץ הגדולה.
   יש פה סוגים מאוד שונים של ציוניות. הראשונה הקימה את המדינה מתוך שילוב של מאמץ אדיר של אנשיה, עם הבנה שללא תמיכת מעצמות, אי-אפשר להקים את המדינה ולקיימה. הציונות הקנאית, ברובה המוחלט, מאמינה באלוהים כל יכול, עליו מבוסס קיומה של המדינה. אינני יכול שלא לשאול, איך אחרי השואה, בכלל יכולה להתקיים אמונה כזאת של יהודים? היכן היה אלוהים בשואה?!
   רוב הזמן יש שיתוף פעולה בין שני הזרמים האלה. כל עוד ממשלת ישראל נוקטת במדיניות של סיפוח, יש שיתוף פעולה. ברגע שבלחץ מעצמות יש סימנים של הליכה לנסיגה משטחים כבושים והליכה לקראת שלום, פורצת התנגשות בין הצדדים.
   למזלנו בזמן הסכם השלום עם מצרים, היה כוחה הפוליטי של הציונות הקנאית זעום. ההתנגשות התבטאה בפרישה של גאולה כהן מהליכוד והקמת מפלגה ראשונה של הציונות הקנאית, "התחייה".
   בהסכמי אוסלו זה כבר היה יותר חמור, עכשיו היה להם הרבה יותר כוח וזה נגע ללב "ההבטחה" האלוהית. זה נגמר ברצח ראש הממשלה רבין, בידי איש הציונות הקנאית.
   אבל סכנתה הגדולה ביותר של הציונות הקנאית באה לידי ביטוי, בניסיון המחתרת היהודית שניסתה לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית. אם היו מצליחים, הרי שסכסוך לאומי היה הופך לסכסוך דתי עם כל העולם המוסלמי. וכך לא רק שהיו מסכנים את קיומה של ישראל, הם היו מסכנים את קיומם של כל היהודים בעולם. המדהים בכל הפרשה היה, היחס הסלחני כלפי אנשי המחתרת לאחר מעצרם. הם קיבלו תנאי הבראה במעצר ובבית הסוהר ותוך זמן קצר כולם השתחררו מהמאסר. איזה לובי מגן על הפושעים מבית מדרשם?!
   לאחר מלחמת 1967, ממשלת ישראל הבינה, שכל המדינות הידידותיות לישראל, יתנגדו למדיניות הסיפוח. אז החלו בדרך של רמייה והטעיה כלפיהן, תוך שעושים תהליך איטי של התפשטות והקפדה, שבפגיעות השיטתיות בכבושים לא יהיו הרוגים. מה שמרדים את התקשורת ואת תשומת הלב העולמית לתהליך ההשתלטות על השטחים הכבושים. אין הרוגים בשוד הקרקעות הגדול, בהריסת הבתים, בהקמת ההתנחלויות, בגזל המים והמחצבים ואפילו לא בגירושים.
   זאת גם הדרך של אנשי הציונות הקנאית כלפי אזרחי ישראל. מתק שפתיים, דיבורים על אחדות ואהבת ישראל, לצד איום שאם ממשלת ישראל תלך בדרך השלום, היא עלולה להסתבך במלחמת אזרחים. רצח רבין היתה הירייה הראשונה במלחמה הזאת. בינתיים נכנסים לכל מערכות השלטון ומתוכן פועלים לקידום ההשתלטות על השטחים. לצד תקציבי ענק המועברים למפעל ההתנחלויות, הם מוצאים דרכים מאוד יצירתיות להעברת סכומי עתק נוספים, שאף אחד אינו יכול לעקוב אחריהם.
   אחת הסכנות הגדולות מצדם, היא ההשתלטות העוינת שהם עושים בתוך מפלגת השלטון של הימין מהציונות הקיומית, הליכוד. אלפי אנשי הציונות הקנאית מתפקדים לליכוד ומאימים על מועמדים לרשימה לכנסת שאם לא יתמכו בדרכם, לא ייבחרו. כל זאת בנוסף להכנסת נציגים שלהם לרשימה. ביום הבחירות, רבים מהם מעדיפים להצביע למפלגות של הציונות הקנאית ולא לליכוד.

   אנחנו רואים, איך מיעוט קטן בעם החל בתהליך של השלטת דרכו והפיכת הציונות מקיומית לקנאית תוך שהם מונעים אפשרות של שלום ומסכנים את קיומה של ישראל והעם היהודי.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

במקום אל תגידו לא ידענו

                               מחיר הכיבוש (1)
                                                 מאת: עמוס גבירץ
   מתחילת הדרך הבינו מנהיגי הציונות, שהמקומיים יתנגדו למפעל הזה. לכן הם החלו לפנות למנהיגי המעצמות של זמנם במטרה לקבל את תמיכתם במפעל הציוני. התוצאה המפורסמת ביותר של מאמצים אלה הייתה הצהרת בלפור, בה הבטיחה ממשלת בריטניה, שהיא תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל-פלסטין, בתנאי שהמקומיים לא ייפגעו מכך.
   גם לאחר הקמת מדינת ישראל, הבינו מנהיגיה, שללא תמיכת מעצמות, ישראל לא תוכל להתקיים באזור שאינו רוצה בקיומה. אומרים שבפוליטיקה, "אין ארוחות חינם". ואכן ישראל שירתה ומשרתת אינטרסים של מעצמות שבתמורה תומכות בה.
   בשנות החמישים ריתקה ישראל את צבא מצרים לגבולה והפחיתה את ההתערבות המצרים במלחמת השחרור האלג'ירית. בתמורה התפתחו יחסים מאוד מיוחדים בין ישראל לצרפת. לאחר שצרפת יצאה מאלג'יר השתנו האינטרסים שלה במזה"ת. עכשיו היא רצתה לשפר את יחסיה עם מדינות ערב. לשם כך היה עליה לקרר את היחסים עם ישראל. צרפת הטילה אמברגו נשק על ישראל, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת 67. צעד שקטע באחת את היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.
   אני רואה באותה מלחמה את הסיבה לתחילתם של היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל. בהקשר של המלחמה הקרה, המזרח התיכון היה מחולק בין שתי המעצמות: ישראל, ירדן, ערב הסעודית ומדינות המפרץ היו פרו אמריקאיות בעוד שמצרים וסוריה היו פרו סובייטיות. בשנות השישים התנהלה מלחמת אזרחים בתימן. מצרים שלחה צבא שתמך באחד הצדדים. האמריקאים ראו איום בקרבת צבא פרו-סובייטי לגבולות ערב הסעודית ובארות הנפט שלה. התגברות ההתנגשויות הצבאיות בין ישראל וסוריה סביב שאלת המים והגבול, הביאה את סוריה לקרוא לעזרה. מצרים הוציאה חלק מצבאה מתימן והכניסה אותו לסיני. צעד שהיה מהותי בהסלמה שהביאה למלחמת 67. מבחינה אמריקאית ישראל משכה אליה צבא פרו-סובייטי והרחיקה אותו מגבולות סעודיה.
   בשנת 1970 פרצה מלחמה בין צבא ירדן לכוחות אש"ף בירדן. סוריה עמדה לפלוש לירדן בתמיכה באש"ף. ישראל ריכזה כוחות ליד גבול ירדן ומנעה את הפלישה הסורית. ישראל הגנה על משטר פרו-אמריקאי, מפני פלישת צבא פרו-סובייטי.
   כאשר נשיא ארה"ב קרטר הכריז, שארה"ב לא תמכור נשק למשטרים מפרי זכויות אדם, היה חשש שאותם דיקטטורים ייפנו לסובייטים. ישראל מכרה נשק לאותם דיקטטורים, ומנעה את מעברם לתמיכה בגוש הסובייטי.
   אלה שלוש דוגמאות לשירות אינטרסים, תמורתם התפתחו היחסים הכול כך קרובים בין ארה"ב לישראל.
      בשנות השבעים המוקדמות, החלה מצרים בתהליך של שינוי אוריינטציה, מסובייטית לאמריקאית. בשיחות החשאיות בינם לבין קיסינג'ר, הם ביקשו שחלק מהעסקה, תהיה לחץ אמריקאי על ישראל להחזיר את סיני הכבושה. גולדה, דיין וגלילי, סירבו להצעת השלום המצרית. שאר שרי הממשלה לא ידעו על כך דבר וכך גם רשתות המודיעין הישראליות. קיסינג'ר התנה את הימנעותו מלחץ על ישראל בכך, שאם תפרוץ מלחמה, ישראל לא תהיה הראשונה לפתוח בה. גולדה, דיין וגלילי עמדו בהבטחתם לקיסינג'ר ולא אפשרו לצה"ל תקיפה מקדימה על שדות התעופה של צבאות מצרים וסוריה, בנוסף להגבלת גיוס הכוחות לפני המתקפה המצרית-סורית. רק בעקבות הרכבת האווירית של נשק, שארה"ב שלחה, הצליח צה"ל להפוך את פני המלחמה ולנצח.
   המחדל של מלחמת יום כיפור, נבע מסרבנות השלום של ממשלת העבודה בראשות גולדה. הם העדיפו להחזיק בשטחים כבושים על שלום ואגב כך סיכנו את קיומה של ישראל!
   רק אחרי מלחמה מיותרת עם אלפי קרבנות ותחת לחץ של הנשיא קרטר, קיבלה ממשלה של הימין את הצעת השלום של סעדאת.