יום שני, 18 בספטמבר 2017

567 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שלישי 12.9.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים להריסות בתי בדואים בנגב. במולדה-אל-עטרש הרסו שני בתים; באום בטין, ליד צומת שוקת, הרסו דיר.

   ביום חמישי, 14.9, באם גבו, מזרחית לתל שבע, הרסו בית, פעם שמינית! נציגי הממשלה הרסו שוב את אל עראקיב.

567 - מתנחלים מכרמל זורקים אבנים על פלסטינים מאום אל חיר

   בסוף אוגוסט החלו מתנחלים מכרמל לזרוק אבנים לעבר הפלסטינים באום-אל-חיר. הם זורקים כל לילה. פניות למשטרה ולרשויות לא עזרו. וגם בלילות האחרונים זריקת האבנים נמשכת. בשבת פעילי תעאיוש נכנסו לכרמל על מנת למחות כנגד זריקת האבנים. הפעילים הותקפו על ידי כיתת הכוננות של ההתנחלות. לאחד הפעילים נשברה היד מתקיפת מתנחל.

יום שני, 11 בספטמבר 2017

566 - מתנחלים הכו נער פלסטיני

   ביום רביעי 6.9.17, שני נערים פלסטינים מבורקה עלו לגבעה ממול להתנחלות המפונה חומש. קבוצה של מתנחלים שעברו במקום תקפו אותם ותפסו אחד מהם. המתנחלים הכוהו, קרעו מעליו את בגדיו, גררו אותו מרחק רב וזרקו אותו בוואדי. רועה צאן שעבר במקום מצא אותו וקרא לעזרה. ממשפחתו באו, הלבישוהו ולקחו אותו לבית חולים בשכם. 

יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

פוליטיקה וזכויות אדם

                                                             מאת: עמוס גבירץ
   כאשר ישראל כבשה את דרום לבנון (1982 עד 2000), צה"ל לא הפקיע אדמות, לא הוקמו התנחלויות ולא שדדו 80% ממימיהם. שם ישראל לא ניסתה לספח את השטחים הכבושים לתחומה. בגדה המערבית ובגולן ישראל רוצה לספח את כל או חלק מהשטחים הכבושים. חלק נכבד מהפרות זכויות האדם בגדה המערבית נעשה בשירות המטרה הזאת: דחיקת הפלסטינים לטריטוריה מצומצמת ככל האפשר. מזה נובע שוד קרקעות, הרס בתים, הקמת התנחלויות,שוד המים, גירושים וכו'. דברים שאין להם קשר לביטחון ישראל. כאשר אתה נאבק נגד הפרות זכויות האדם האלה, ממילא אתה נאבק נגד מדיניות הסיפוח של כל ממשלות ישראל, מאז 1967.
   אם גדי טאוב היה מתעמק במעשיהם של ארגוני זכויות האדם, לא היה יכול לכתוב את מאמרו: "פוליטיקה כתרפיה" (הארץ,25.8.17). אם גדי טאוב היה מתלווה לפעילים של "תעאיוש" בליווי חקלאים פלסטינים לאדמותיהם, היה מתוודע לתקיפות של מתנחלים המנסים להשתלט על אדמות לא להם. היה מתוודע להתנהגות חיילי צה"ל שברוב המקרים מגבים את המתנחלים, במקום לעצרם. אם היה קורא את הדו"ח של טליה ששון על המאחזים הבלתי מורשים, היה מתוודע לתופעה מוזרה: משרדי ממשלה מממנים פעילות לא חוקית של התנחלויות לא מורשות, שפעמים רבות מוקמות על אדמות פרטיות של פלסטינים! אם ג. ט. היה בודק את פעילות "הוועד נגד הריסת בתים" ושל "רבנים לזכויות האדם", היה מגלה שבשנות השבעים המוקדמות צה"ל הפקיע את סמכות ועדות התכנון והבנייה מידי הוועדות המקומיות הפלסטיניות והעבירן לידיו. הוא היה מופתע לגלות שצה"ל כמעט ולא מאשר בניה באזורי C של הגדה המערבית, וכאשר פלסטינים נאלצים לבנות ללא היתר, הוא הורס את בתיהם. אם ג. ט. היה בודק את פעולתם של כל ארגוני זכויות האדם בדרום הר חברון היה מגלה שצה"ל גירש פלסטינים מ-12 כפרי מערות ב-1999 – בהחלטת ביניים בג"צ איפשר את חזרתם - ועד היום הוא מנסה לשכנע את בג"ץ לאשר את גירושם של שמונה מהם. אם ג. ט. היה מתלווה לפעילות "מחסום ווטש", היה מגלה שצה"ל הרס את כל מבני המגורים של קהילות שלמות בבקעת הירדן. הוא היה מתוודע להריסת הבתים להחרמת טרקטורים ומיכליות מים, הכל כדי לעודדם לעזוב את מקומות מגוריהם. באותו הקשר הוא היה רואה איך בשנה האחרונה הגיעו מתנחלים צעירים והקימו מאחזים לא מורשים ועכשיו הם תוקפים רועים פלסטינים כאשר אלה יוצאים עם עדריהם למרעה. כמובן, שבמקום למנוע מהם להקים את מאחזיהם, צה"ל מגבה אותם בשטח. אם ג. ט. היה קורא או מתלווה לפעילי "כרם נבות" ומעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", היה רואה את השיטתיות של ההשתלטות על אדמות הפלסטינים. לא צריך להיות פעיל זכויות אדם, כדי לשאול: איך זה שאוכלוסייה של 380,000 מתנחלים מקבלת יותר מ-80% ממימי הגדה המערבית, בעוד 2,700,000 פלסטינים צריכים להסתפק בפחות מ-20% מהמים.
   מכיוון שהפלסטינים ב"טיפשותם", אינם משלימים עם מעשיה של ישראל ומעזים להתנגד, מתחיל התפקיד הביטחוני של צה"ל... זה כמובן מנוצל לעוד שוד אדמות ועוד לחץ על פלסטינים להצטמצם לשטחים קטנים יותר, או לעזוב את הארץ.  

   צודק ג. ט. שהרקורד של הפלסטינים בשמירת זכויות האדם אינו מרשים. אבל כל הפרותיהם אינם מנשלים את בני עמם מארצם. 

יום שני, 4 בספטמבר 2017

565 - הרס בישובי בדואים בנגב

   ביום רביעי 30.8.17 נציגי הממשלה מלווים בשוטרים הרסו בישובים בדואים בנגב. בלקייה הרסו מחסן; בדריג'את, צפונית לכביש 31, הרסו דיר ואורווה; בחורה הרסו קרוואן; בואדי רואן, דרומית מזרחית לחורה, הרסו דיר.

565 - מעשי צה"ל בחברון

   שיגרת חיים של פלסטינים בעיר העתיקה בחברון:

   ב-23.8.17 חיילי גבעתי סגרו את אזור רחוב שללה עד הכניסה לבסיסם, שבעיר העתיקה. זה כלל סגירת החנויות ואיסור תנועת אנשים באזור. הם עצרו שלושה ילדים שהיו בביתם, בטענה שזרקו אבנים. לא היו להם שום הוכחות לכך. הם זרקו רימוני הלם לעבר התקהלות של אנשים שלא יכלו להמשיך בדרכם.

יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

שמטו את צדקת המפעל הציוני

                                                                            מאת: עמוס גבירץ
   שופט בית משפט השלום בבאר שבע, עידו רוזין פסק שששה תושבים מאל עראקיב ישלמו 262,000 שח' הוצאות הריסות כפרם למדינה, ועוד 100,000 שח' הוצאות לפרקליטות המדינה. מה שיותר חשוב במשתמע, שפרקליטות המדינה והשופט ערערו את כל צדקת טענת הציונות לזיקתם של היהודים לארץ, אחרי קרוב ל-2000 שנות גלות. אם הם מתכחשים לזיקתם של הבדואים לאדמתם, ממנה המדינה גירשה אותם בתחילת שנות החמישים - בהנחה שהם אינם לאומנים-גזעניים - הרי מה ההצדקה למימוש זיקתם של היהודים לארץ אחרי 2000 שנה?
   כנסת ישראל יכולה לחוקק חוקים ככל העולה על רוחה. הרי יש למדינה בתי משפט, צבא ומשטרה שיכולים לאכוף אותם. הבעיה שיש חוקים שאכיפתם מערערים את צדקת המפעל הציוני ואת מוסריותו.
   מוסר וצדק אינם נקבעים בהחלטות של רוב ומיעוט. הם עומדים מעליהם. הם אבני בוחן להחלטות ולחוקים ולמעשים של כל אדם ובמקרה שלנו, של המדינה. אין להם בתי משפט, צבא ומשטרה שאוכפים אותם. זה נתון לנו אם נפעל לאורם או בניגוד להם. ממשלת ישראל בחרה ללכת נגדם בהסתמך על כוחה וחוקיה.
   הנה הסיפור: בתחילת שנות החמישים הודיע המושל הצבאי לשיח של שבט אל תורי, שצה"ל עומד לערוך אימונים באזור מגוריהם ולמען ביטחונם, הורה להם להתפנות. הוא הבטיח שאחרי חצי שנה, כאשר ייגמרו האימונים, הם יוכלו לחזור. כאשר ביקשו לחזור אמר להם המושל הצבאי, שעליהם לשלם דמי חכירה על אדמותיהם. או במילים אחרות, שהמדינה גזלה אותן מהם! הם סירבו והמשיכו לקיים זיקה לאדמותיהם. בשלב מסוים חזרו וחידשו את כפרם על אדמותיהם. כדי להוכיח שימוש לאדמות באזור אל-עראקיב הרחב, קק"ל החלה בסוף שנות התשעים ליער את האזור. קוראים לזה "יער השגרירים". כאשר הנטיעות הגיעו לקרבת הכפר אל עראקיב, ב-2010 החלה המדינה להורסו. עד היום הרסו את הכפר 117 פעמים! לתושבים יש תעודת קנייה של אדמות הכפר מ-1905, אבל המדינה לא מכירה בבעלות מסורתית של הבדואים על אדמותיהם. הם כמו כמעט כל הבדואים בנגב, לא רשמו את בעלותם בטאבו העותומאני.

   זה הרי הסיפור הציוני: היהודים גורשו מהארץ בידי הרומאים, ומאז שמרו על זיקתם לארץ. התנועה הציונית -  כמו הבדואים מהכפר אל עראקיב – החלה לחזור לארץ ולחדש את הישוב היהודי בארץ. ברבות הימים הקימו את מדינת ישראל, לה יש צבא ומשטרה, בעזרתם היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. במקרה של אל עראקיב, קבע בית המשפט של מדינת ישראל ששמירה על זיקה לארץ (לאדמה), אינה מצדיקה את ההתיישבות המחודשת בה. מכיוון שאינני חושד בפרקליטות ובשופט הנכבד שהם לאומנים-גזעניים, הרי שמבלי משים הם שמטו את צדקת המפעל הציוני...    

יום שני, 28 באוגוסט 2017

564 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שלישי, 22.8.17, הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים להרוס בתי בדואים בנגב. הם הרסו שני בתים בוואדי אל נעם. בחשם זאנה (מזרחית לשגב שלום) הרסו בית. למחרת הם הרסו בית ליד ערערה. ובזערורה (ליד כסייפה), הרסו בית. פעם נוספת הרסו את אל-עראקיב. מוקדם יותר נודע לתושבי אל- ערקיב, שבית המשפט השלום בבאר-שבע קבע; שעליהם לשלם למדינה הוצאות על שש ההריסות הראשונות של הכפר! 

564 - חיילים ושוטרים מנעו מראש העיר חברון להגיע לבית ספר בעיר

   ביום רביעי, 23.8.17, יצא ראש עיריית חברון תיאסיר אבו סנינא, מלווה בפקידים של משרד החינוך הפלסטיני לביקור בבתי ספר בעיר, לפתיחת שנת הלימודים. כאשר ניסה להגיע לבית הספר לבנות אל פאיה, בעיר העתיקה, שוטרי מג"ב וחיילים מנעו ממנו להגיע לבית הספר. בהתערבות מתנחל הורו לו לעזוב את המקום. 

יום שני, 21 באוגוסט 2017

563 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שני, 14.8.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים והרסו בתי בדואים בנגב. בסואוין (ליד אבו תלול), הם הרסו שני בתים; באבו תלול הם הרסו שני בתים.

   ביום חמישי, 17.8, הם הרסו באם גבו (מזרחית לתל שבע ) בית, בפעם החמישית השנה; בוואדי גוואין (דרומית לחורה) הרסו בית ודיר והרסו גדר ותעלה; באל באט (מזרחית לחורה) הרסו גדר ותעלה.

563 - חיילי צה"ל פלשו לגג בית פלסטיני

   הכביש המוביל מכביש 60 להתנחלות נגוהות, עובר בתוך הכפר הפלסטיני חורסה (מערבית לחברון), הנמצא באזור A. ב-25.7.17 חיילי צה"ל פלשו לגג של בית מגורים בכפר ויצרו נוהל אלמנת קש – פולשים לבית פרטי ומשתמשים בו לצורך ביטחוני – ליממה אחת. המטרה; לאבטח הקמת מתחם פיליבוקס (מגדל שמירה), הצמוד לדיואן הכפר וקרוב לבית ספר. כבר יותר משלושה שבועות חיילים "חיים" על גג הבית.

יום שני, 14 באוגוסט 2017

562 - תחת איום בדואי הרס את המחסן שלו

   ביום שני, 7.8.17, תחת איום שיהרסו את המחסן (כ-600 מ"ר) והוא ישלם את עלות ההריסה, בעל מחסן הרס אותו בעצמו. זה קרה בכפר הבדואי אם-נמילה, צפונית לרהט.

562 - צה"ל החרים משאית מים בדרום הר חברון

   ביום שלישי, 8.8.17, משאית מים נכנסה לכפר המערות הפלסטיני פחית שבדרום הר חברון, כדי לספק מים לתושבים. לאחר שיצאה, חיילי צה"ל עצרו והחרימו את המשאית בטענה שנכנסה לשטח צבאי.

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

מדיניות של דחיקת רגליים

                               
                                           מאת: עמוס גבירץ
   לאור קביעתו של בני מוריס, ש"לא היתה מדיניות גירוש", בביקורתו על ספרו של עאדל מנאע,"נכבה והישרדות", ברצוני להציע דרך אחרת להסתכל על הסכסוך הישראלי פלסטיני.
   הויכוח אם היתה או לא היתה מדיניות גירוש במלחמת 1948, נראה לי פשטני. הדברים יותר מורכבים. השאיפה או התקווה הציונית, לבוא לארץ ריקה מאדם ולהקים את המדינה היהודית, בוטאה בסיסמא: "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם". עד היום אחד הויכוחים המרכזיים בחברה הציונית בתוך ישראל, הוא הויכוח הדמוגרפי. מבחינת הציונות הפלסטינים אזרחי ישראל, כמו הפלסטינים בשטחים הכבושים, אינם רצויים.
   אני מציע להסתכל על העניין משתי נקודות מבט: האחת, בקונפליקטים דומים, בהם פלשה חברה אחת לתחום מחייה של חברה שניה, איך בא לידי ביטוי היחס לאוכלוסייה הילידית; השנייה, איך השפיעה התובנה, שללא תמיכה מבחוץ אי-אפשר להגשים את החזון הציוני ולקיימו, על היחס לאוכלוסייה הילידית.
   אם ניקח את הדוגמה של ארה"ב, כאשר הלבנים חיפשו עבודה זולה, הם לא יכלו לקבלה מהילידים. לכן אנחנו רואים תהליך של ג'נוסייד נגד המקומיים, תוך דחיקת הנותרים לטריטוריות מצומצמות, והבאת אפריקאים כעבדים לביצוע העבודות. בדרומה של אפריקה לעומת זאת, היו גירושים של המקומיים, מהמקומות בהם התיישבו הלבנים, אבל לא גירושים מהארץ ולא ג'נוסייד. הלבנים העסיקו את השחורים כעובדים זולים. הדיכוי שימש את הלבנים לשמור שהעבודה אכן תהיה זולה ושלא יהיו מרידות.
   במקרה של ישראל מדובר בהגירה לאומית, שמתחילת הדרך השתמשה במקומיים כעובדים זולים.  העלייה השנייה עם האידיאולוגיה של עבודה עברית, נאבקה בזה וחיזקה את מגמות הטרנספר. שתי מגמות שעד היום נמצאות בקונפליקט במפעל הציוני. הבאת העובדים הזרים לישראל רק מחזקת את מגמות הטרנספר.
   מול זה צריך לזכור את המרכיב של תמיכת מעצמות במפעל הציוני, כתנאי להגשמתו וקיומו. לאורך כל המפעל נזהרת התנועה הציונית לא לעשות דברים שיפגעו בתמיכת מעצמות ומדינות אחרות. אז קודם כל משרתים אינטרסים של מעצמות ובנוסף נזהרים לעשות את הדברים באופן שלא יעורר יותר מדי התנגדות במדינות התומכות בישראל.
   מגמת הטרנספר התבטאה בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכמי הפסקת האש ב-1949, כאשר עדיין גירשו פלסטינים מהארץ. כך גם גירוש בדואים שנמשך עד 1959. במקרה של הבדואים, פשוט בפריפריה הרחוקה, לא חששו שתהייה התנגדות אפקטיבית לגירוש. עד היום יש מדיניות של יצירת פליטי פנים בנגב, כאשר המדיניות היא לרכז את כל הבדואים בנגב לעיירות. חשוב לדעת: עם קום המדינה היו כ-7% מאדמותיה בידי יהודים. היום כ-96% בידי יהודים וכ-3,4% נותרו בידי פלסטינים. ערב מלחמת 1948 היהודים היו כשליש מהאוכלוסייה. היום היהודים מהווים כ-75% והפלסטינים כ-20% מהאוכלוסייה.
   גם בגדה המערבית אנחנו רואים איך מופעלת מדיניות גירוש לא ישירה. כמעט ולא מעזים לגרש. אז שודדים כמה שרק אפשר אדמות, בעזרת מניפולציות חוקיות, והתקפות של מתנחלים על חקלאים פלסטינים. רואים צמצום דרמטי בהספקת מים לפלסטינים, הריסת בתים ועוד אמצעים, שהופכים את חיי הפלסטינים במקומות מסוימים לבלתי אפשריים.

   במקום לדבר על מדיניות טרנספר, אני מציע לדבר על מדיניות של דחיקת רגליים. חלק גדול מהפלסטינים גורשו או ברחו. את הנותרים דחקו ועדיין דוחקים לשטחים מצומצמים ככל הניתן.

יום שני, 7 באוגוסט 2017

561 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום שלישי, 1.8.17, הגיעו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים ושוב הרסו את אל-עראקיב.

ביום רביעי, 2.8, הם הרסו בכפר הבדואי ביר הדאג', ליד רביבים, עשרה בתי מגורים ושלושה מבני אירוח.

561 - אחרי חודשיים השהיית אישור כניסה לשטח לא נותר בו דבר

   חקלאים מהכפר הפלסטיני ג'לוד לא קיבלו אישור לקצור את תבואותיהם, באדמות הנמצאות בקרבת המאחז אש קודש. ביום חמישי, 3.8.17, סוף סוף קיבלו אישור לבקשה שהוגשה בחודש מאי. כשהגיעו לקצור את יבולם, גילו לתדהמתם שלא נותר דבר באדמותיהם.

יום שבת, 5 באוגוסט 2017

כוחות ביטחון במבחן האתי

מאת: עמוס גבירץ
   שוב ושוב אנו נתקלים באמירה "צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם". ברצוני לסתור את האמירה הזאת ולטעון שגם במבחן האתיקה של צבא ומלחמה - צה"ל כושל.
   מדינות, ולפעמים גם ארגונים, מקימים צבא ומשטרה כדי להתגונן מפני אויבים חיצוניים ופנימיים. אלה גופים שבשם ההגנה על המדינה ואזרחיה, מקבלים לגיטימיות להשתמש באמצעים שבמהותם אינם מוסריים, כמו אלימות והרג. מזה נובע שבעצם הגדרתם, גופים אלה אינם מוסריים. ההיתר להשתמש באמצעים של אלימות והרג נושא סכנה גדולה, לא רק לאויבים, אלא גם למי שהקימו את הגופים האלה. לכן הצבא והמשטרה חייבים לעמוד בקפדנות בכללי האתיקה, שמציבים מגבלות ליכולת הפעולה שלהם.
   כאשר אני דן בסוגיה מה בין אתיקה למוסר, בהקשר הזה, אני מציע את ההבחנה הבאה: המוסר בבסיסו עוסק בהגנה על החיים, על אורח החיים ובמניעת סבל, ואילו האתיקה בבסיסה מציעה את עקרון ההוגנות בניהול מערכות וביחסי אנוש. לכל מקצוע וארגון מקצועי יש כללי אתיקה משלהם. כך שהמוסר מציע קוד פעולה בין בני אדם, ואילו האתיקה מציעה קוד פעולה למקצועות ולארגונים המקצועיים. האתיקה היא בעצם קוד מוסרי המיוחד לכל מקצוע ולארגונים העוסקים בו.
   כדי שאדם יוכל לעסוק במקצוע מסוים, הדרישה האתית היא שעליו לעבור תקופת הכשרה שתסמיך אותו לעסוק באותו מקצוע. זאת כדי שתועלתו תעלה על הסכנה שיגרום נזק בעיסוקו. רופא שלא למד כראוי את מקצועו יגרום נזק למטופליו. כך גם עו"ד או פועל בניין וכן הלאה. הקוד האתי של כל מקצוע גם מציב גבולות עד לאן מותר להתקדם במעשה המקצועי. במסגרת הכלל של הוגנות, רופא חייב לקבל את הסכמת המטופל לפעולות מסוימות. כך גם עו"ד חייב לקבל את הסכמת הלקוח לפעולות מסוימות.
   במקרה של לוחמים, הכלל של הוגנות אינו תלוי בהסכמת הצד השני. מכלל ההוגנות - שלוחם אינו נלחם במי שאינו יכול להגן על עצמו - נובע שלא נלחמים באזרחים חסרי מגן ושאם הצד השני נכנע או נפצע ונוטרל, הלחימה חייבת להיפסק.
   מתוך ההיתר לשימוש באלימות ובהרג בהגנה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, נובע שאתית אסור להפעיל את הגופים האלה למטרות שאינן התגוננות מפני אויבים. מכך נובע שכל פעילות צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים – כמו גזל האדמות, גזל המים, הקמת ההתנחלויות ושמירה עליהן, גירוש אוכלוסייה אזרחית, הריסת בתים, הגבלת גישה לאדמות חקלאיות וכו' – מנוגדת לאתיקה של צבא ומלחמה. כך גם לגבי המשטרה: כל הפעילות של המשטרה בהריסת בתי בדואים, בגזל אדמותיהם, בהגבלת שטחי המרעה שלהם, בהשמדת גידולים חקלאיים, בהריסת כפרים ועוד – מנוגדים לאתיקה של המשטרה. בכל הפעולות האלה, כוחות הביטחון תוקפים אזרחים חסרי מגן, מבלי שאלה איימו על מישהו.
   כאן תעלה טענה כנגדי, שאלה פעולות של אכיפת חוק ולכן הן מוצדקות מבחינה אתית. זו תשובתי: אלה פעולות אכיפת חוקים המנוגדים לחקיקה הבינלאומית ולאמנות זכויות האדם, שישראל מחויבת להן. בחוות הדעת המייעצת מ-2004 קבע בית הדין הבינלאומי בהאג, שכל הפעילות של צה"ל הפוגעת באוכלוסייה האזרחית הכבושה שלא למטרות ביטחוניות מובהקות, אינה חוקית. כאשר מדינה יוצרת מצב חוקי שבו אזרחים אינם יכולים לממש את זכויות האדם לרכושם הקרקעי, לאורח חייהם, לקורת גג, ולשאר צרכים בסיסיים, הרי שאכיפת חוקיה אינה מוסרית ובטח לא אתית.
בכל המקרים האלה אנו רואים כוחות חמושים התוקפים אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן ובכך מאבדים את הלגיטימציה האתית שלהם. 


יום שני, 31 ביולי 2017

560 - הריסת בתי בדואים בנגב

ביום רבעי, 26.7.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסת בתי בדואים בנגב. ליד שגב שלום הם הרסו שני בתי מגורים, באם-גבו, מזרחית לתל שבע, הרסו בית מגורים (פעם תשיעית) והחרימו את תכולתו. וברחמה, ליד ירוחם, הרסו לול תרנגולות קטן של ילד.

560 - פלסטיני נהרג מנפל שצה"ל הותיר בשטח

   בשבת, 22.7.17, יצא עודיי נוואג'ה (17) מאיבזיק (מזרחית לתיאסיר שבבקעת הירדן הפלסטינית), למרעה עם הצאן של משפחתו. ושם מצא את מותו מפיצוץ נפל שנותר בשטח מאימוני צה"ל באזור.

יום שני, 24 ביולי 2017

559 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום חמישי, 20.7.17, באו נציגי הממשלה, מלווים בשוטרים ליום הריסות בתי בדואים בנגב. בוואדי אל נעם הם הרסו בית; ליד חורה הרסו בית; בוואדי ר'וואין, ליד מולדה, הרסו בית.

559 - שלוש שנים בכלא לבדואים שהשתתפו בהפגנה

   ביום שלישי, 18.7.17, שופט בית משפט השלום בבאר שבע, רון סולקין, גזר על שלושה בדואים שהשתתפו בהפגנה ליד חורה (30.11.13), שלוש שנים מאסר וקנס של 25,000 שח'. שני נאשמים נוספים קיבלו ששה חודשי עבודות שירות ו-15,000 שח' קנס.

יום שני, 17 ביולי 2017

588 - הריסת בתי בדואים בנגב

   ביום רביעי, 5.7.17, הגיעו נציגי הממשלה מלווים בשוטרים ליום הריסות בתי בדואים בנגב. הם הרסו בית מגורים ברהט; סמוך לשגב שלום הרסו בית מגורים, לול והחרימו קונטיינר בגודל 6X4; בסמוך לכסייפה בדואי נאלץ להרוס את ביתו, וזה תחת איום שבמידה והם יהרסו את ביתו, הוא ישלם את עלות ההריסה. הם השלימו את המהלך בהריסת ריצפת הבית. הם שוב הרסו את אל עראקיב.  

   ביום רביעי, 12.7.17, הם הרסו בוואדי אל נעם אוהל מחאה. 

יום חמישי, 13 ביולי 2017

                          סוג הכיבוש משפיע על סוג המאבק נגדו
                                                מאת: עמוס גבירץ
   קראתי בעניין את מאמרה של רות גביזון, "הכיבוש: עניין פוליטי, לא משפטי", הארץ, 30.6.17. רות גביזון טוענת שמתנגדי הכיבוש התייאשו מהסיכוי לגמור עם הכיבוש בדרך של מאבק פוליטי, ולכן פנו למאבק נגד הכיבוש דרך בתי המשפט וארגוני זכויות אדם. אני חושב שדבריה מאוד נכונים לגבי כיבוש דרום לבנון, שם באמת היו ענייני ביטחון, שעמדו במרכז הויכוח הציבורי והמאבק היה פוליטי. לא כך הוא לגבי השטחים שנכבשו ב-1967. בשטחים אלה, מייד לאחר הכיבוש, החלה ממשלת ישראל במדיניות סיפוח לא מוכרזת, אבל מאוד ברורה של מעשים בשטח: שוד קרקעות, הקמת התנחלויות, הריסת בתים, גירושים, השתלטות על המים ועל מחצבים וכו'.
   מדיניות הסיפוח גרמה לכך שצה"ל למעשה ממשיך את מלחמת 1967 עד היום, כאשר, לאחר שסיים את המלחמה בצבאות ערב, הוא ממשיך להלחם באוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, החיה בשטחים שכבש. זאת מלחמה העומדת באופן מובהק בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה:
  הוגנות! חייל נלחם בלוחם ולא במי שאינו יכול להגן על עצמו.
  הגנה! צבא נלחם נגד מי שמסכן את ביטחון האזרחים והמדינה.
  תגובה לפגיעה, או איום בפגיעה! צבא נלחם במי שפגע במדינה או איים לפגוע, בה ובאזרחיה.
   כל התנאים האלה אינם קיימים במלחמתו של צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים, הנעשית במטרה לרשת את הארץ מידם. נכון, כאשר פלסטינים מעטים יוצאים לנקום את מה שצה"ל עולל להם, מתחיל תפקידו הביטחוני של צה"ל.
   ממשלות ישראל שולחות את צה"ל לפעילות שכל כולה עומדת בניגוד לאתיקה של צבא ומלחמה. כדי להתגבר על הבעיה, יצרו שורה שלמה של חוקים ומצבים חוקיים, שלאורם שולחים את חיילי צה"ל להלחם באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. מה לעשות, חלק גדול מהחקיקה הזאת עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי.
   במצב הזה ארגוני זכויות האדם אינם יכולים להפריד את המאבק למען זכויות אדם מהמאבק בכיבוש. זאת הסיבה מדוע לאורך השנים פחתו אנשי ימין מהמאבק לזכויות האדם. אני עוד זוכר את הימים, בהם "בצלם" ו"האגודה לזכויות האזרח" פחדו משיתוף פעולה עם "הוועד נגד הריסת בתים". הם ראו בנו ארגון פוליטי, בעוד הם הקפידו על ההפרדה בין זכויות אדם למאבק הפוליטי נגד הכיבוש, עליו כתבה רות גביזון. אנחנו אמרנו שרוב הפרות זכויות האדם נעשות בשירות מטרות אידיאולוגיות פוליטיות של השתלטות וסיפוח השטחים הכבושים, כך שהמאבק לזכויות האדם ממילא הוא מאבק נגד הכיבוש.
   כך גם בשדה המשפט. כל פעילות משפטית נגד שוד הקרקעות, נגד הקמת התנחלויות, נגד הרס בתים, נגד שוד המים ומחצבים, נגד גירושים, אם רוצים או לא, היא פעילות נגד מדיניות הסיפוח. הרי כל המעשים האלה נעשים כחלק ממדיניות הסיפוח.
   כך גם בעניין טוהר הנשק. הארגון שוברים שתיקה, הוקם בידי אנשים, שכחיילים נשלחו לעשות דברים שצבא אינו עושה: פגיעה באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן, בשירות מתנחלים בחברון ובמקומות אחרים. כל הפגיעות האלה נעשות בשירות מדיניות הסיפוח.

   המאבק נגד כיבוש דרום לבנון, באמת היה פוליטי. שם לא היתה מדיניות של סיפוח. לעומת זאת בגולן ובגדה המערבית יש מדיניות סיפוח הגורמת להפרות זכויות אדם, לחקיקה בלתי חוקית או המתנגשת במוסר, ולפגיעות חמורות באתיקה של צבא ובטוהר הנשק. לאורך השנים, אם רצינו או לא, כל המאבקים לזכויות אדם, אם ציבוריים או משפטיים, ממילא הפכו לחלק מהמאבק במדיניות הסיפוח. כך גם המאבק לטוהר הנשק.   

יום שני, 10 ביולי 2017

במקום אל תגידו לא ידענו

                                        מחיר הכיבוש (2)
                                             מאת: עמוס גבירץ 
   בעקבות מלחמת ששת הימים, החלה לתפוס כוח סוג חדש של ציונות: הציונות הקנאית. אם הציונות הקלאסית – אני קורא לה, ציונות קיומית – הציעה פיתרון לקיום היהודי, בדרך של הקמת מדינה עצמאית, הרי שהציונות הקנאית רואה בהקמת מדינת ישראל תחילת תהליך משיחי, בו אלוהים מקיים את הבטחתו לארץ הגדולה.
   יש פה סוגים מאוד שונים של ציוניות. הראשונה הקימה את המדינה מתוך שילוב של מאמץ אדיר של אנשיה, עם הבנה שללא תמיכת מעצמות, אי-אפשר להקים את המדינה ולקיימה. הציונות הקנאית, ברובה המוחלט, מאמינה באלוהים כל יכול, עליו מבוסס קיומה של המדינה. אינני יכול שלא לשאול, איך אחרי השואה, בכלל יכולה להתקיים אמונה כזאת של יהודים? היכן היה אלוהים בשואה?!
   רוב הזמן יש שיתוף פעולה בין שני הזרמים האלה. כל עוד ממשלת ישראל נוקטת במדיניות של סיפוח, יש שיתוף פעולה. ברגע שבלחץ מעצמות יש סימנים של הליכה לנסיגה משטחים כבושים והליכה לקראת שלום, פורצת התנגשות בין הצדדים.
   למזלנו בזמן הסכם השלום עם מצרים, היה כוחה הפוליטי של הציונות הקנאית זעום. ההתנגשות התבטאה בפרישה של גאולה כהן מהליכוד והקמת מפלגה ראשונה של הציונות הקנאית, "התחייה".
   בהסכמי אוסלו זה כבר היה יותר חמור, עכשיו היה להם הרבה יותר כוח וזה נגע ללב "ההבטחה" האלוהית. זה נגמר ברצח ראש הממשלה רבין, בידי איש הציונות הקנאית.
   אבל סכנתה הגדולה ביותר של הציונות הקנאית באה לידי ביטוי, בניסיון המחתרת היהודית שניסתה לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית. אם היו מצליחים, הרי שסכסוך לאומי היה הופך לסכסוך דתי עם כל העולם המוסלמי. וכך לא רק שהיו מסכנים את קיומה של ישראל, הם היו מסכנים את קיומם של כל היהודים בעולם. המדהים בכל הפרשה היה, היחס הסלחני כלפי אנשי המחתרת לאחר מעצרם. הם קיבלו תנאי הבראה במעצר ובבית הסוהר ותוך זמן קצר כולם השתחררו מהמאסר. איזה לובי מגן על הפושעים מבית מדרשם?!
   לאחר מלחמת 1967, ממשלת ישראל הבינה, שכל המדינות הידידותיות לישראל, יתנגדו למדיניות הסיפוח. אז החלו בדרך של רמייה והטעיה כלפיהן, תוך שעושים תהליך איטי של התפשטות והקפדה, שבפגיעות השיטתיות בכבושים לא יהיו הרוגים. מה שמרדים את התקשורת ואת תשומת הלב העולמית לתהליך ההשתלטות על השטחים הכבושים. אין הרוגים בשוד הקרקעות הגדול, בהריסת הבתים, בהקמת ההתנחלויות, בגזל המים והמחצבים ואפילו לא בגירושים.
   זאת גם הדרך של אנשי הציונות הקנאית כלפי אזרחי ישראל. מתק שפתיים, דיבורים על אחדות ואהבת ישראל, לצד איום שאם ממשלת ישראל תלך בדרך השלום, היא עלולה להסתבך במלחמת אזרחים. רצח רבין היתה הירייה הראשונה במלחמה הזאת. בינתיים נכנסים לכל מערכות השלטון ומתוכן פועלים לקידום ההשתלטות על השטחים. לצד תקציבי ענק המועברים למפעל ההתנחלויות, הם מוצאים דרכים מאוד יצירתיות להעברת סכומי עתק נוספים, שאף אחד אינו יכול לעקוב אחריהם.
   אחת הסכנות הגדולות מצדם, היא ההשתלטות העוינת שהם עושים בתוך מפלגת השלטון של הימין מהציונות הקיומית, הליכוד. אלפי אנשי הציונות הקנאית מתפקדים לליכוד ומאימים על מועמדים לרשימה לכנסת שאם לא יתמכו בדרכם, לא ייבחרו. כל זאת בנוסף להכנסת נציגים שלהם לרשימה. ביום הבחירות, רבים מהם מעדיפים להצביע למפלגות של הציונות הקנאית ולא לליכוד.

   אנחנו רואים, איך מיעוט קטן בעם החל בתהליך של השלטת דרכו והפיכת הציונות מקיומית לקנאית תוך שהם מונעים אפשרות של שלום ומסכנים את קיומה של ישראל והעם היהודי.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

במקום אל תגידו לא ידענו

                               מחיר הכיבוש (1)
                                                 מאת: עמוס גבירץ
   מתחילת הדרך הבינו מנהיגי הציונות, שהמקומיים יתנגדו למפעל הזה. לכן הם החלו לפנות למנהיגי המעצמות של זמנם במטרה לקבל את תמיכתם במפעל הציוני. התוצאה המפורסמת ביותר של מאמצים אלה הייתה הצהרת בלפור, בה הבטיחה ממשלת בריטניה, שהיא תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל-פלסטין, בתנאי שהמקומיים לא ייפגעו מכך.
   גם לאחר הקמת מדינת ישראל, הבינו מנהיגיה, שללא תמיכת מעצמות, ישראל לא תוכל להתקיים באזור שאינו רוצה בקיומה. אומרים שבפוליטיקה, "אין ארוחות חינם". ואכן ישראל שירתה ומשרתת אינטרסים של מעצמות שבתמורה תומכות בה.
   בשנות החמישים ריתקה ישראל את צבא מצרים לגבולה והפחיתה את ההתערבות המצרים במלחמת השחרור האלג'ירית. בתמורה התפתחו יחסים מאוד מיוחדים בין ישראל לצרפת. לאחר שצרפת יצאה מאלג'יר השתנו האינטרסים שלה במזה"ת. עכשיו היא רצתה לשפר את יחסיה עם מדינות ערב. לשם כך היה עליה לקרר את היחסים עם ישראל. צרפת הטילה אמברגו נשק על ישראל, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת 67. צעד שקטע באחת את היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.
   אני רואה באותה מלחמה את הסיבה לתחילתם של היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל. בהקשר של המלחמה הקרה, המזרח התיכון היה מחולק בין שתי המעצמות: ישראל, ירדן, ערב הסעודית ומדינות המפרץ היו פרו אמריקאיות בעוד שמצרים וסוריה היו פרו סובייטיות. בשנות השישים התנהלה מלחמת אזרחים בתימן. מצרים שלחה צבא שתמך באחד הצדדים. האמריקאים ראו איום בקרבת צבא פרו-סובייטי לגבולות ערב הסעודית ובארות הנפט שלה. התגברות ההתנגשויות הצבאיות בין ישראל וסוריה סביב שאלת המים והגבול, הביאה את סוריה לקרוא לעזרה. מצרים הוציאה חלק מצבאה מתימן והכניסה אותו לסיני. צעד שהיה מהותי בהסלמה שהביאה למלחמת 67. מבחינה אמריקאית ישראל משכה אליה צבא פרו-סובייטי והרחיקה אותו מגבולות סעודיה.
   בשנת 1970 פרצה מלחמה בין צבא ירדן לכוחות אש"ף בירדן. סוריה עמדה לפלוש לירדן בתמיכה באש"ף. ישראל ריכזה כוחות ליד גבול ירדן ומנעה את הפלישה הסורית. ישראל הגנה על משטר פרו-אמריקאי, מפני פלישת צבא פרו-סובייטי.
   כאשר נשיא ארה"ב קרטר הכריז, שארה"ב לא תמכור נשק למשטרים מפרי זכויות אדם, היה חשש שאותם דיקטטורים ייפנו לסובייטים. ישראל מכרה נשק לאותם דיקטטורים, ומנעה את מעברם לתמיכה בגוש הסובייטי.
   אלה שלוש דוגמאות לשירות אינטרסים, תמורתם התפתחו היחסים הכול כך קרובים בין ארה"ב לישראל.
      בשנות השבעים המוקדמות, החלה מצרים בתהליך של שינוי אוריינטציה, מסובייטית לאמריקאית. בשיחות החשאיות בינם לבין קיסינג'ר, הם ביקשו שחלק מהעסקה, תהיה לחץ אמריקאי על ישראל להחזיר את סיני הכבושה. גולדה, דיין וגלילי, סירבו להצעת השלום המצרית. שאר שרי הממשלה לא ידעו על כך דבר וכך גם רשתות המודיעין הישראליות. קיסינג'ר התנה את הימנעותו מלחץ על ישראל בכך, שאם תפרוץ מלחמה, ישראל לא תהיה הראשונה לפתוח בה. גולדה, דיין וגלילי עמדו בהבטחתם לקיסינג'ר ולא אפשרו לצה"ל תקיפה מקדימה על שדות התעופה של צבאות מצרים וסוריה, בנוסף להגבלת גיוס הכוחות לפני המתקפה המצרית-סורית. רק בעקבות הרכבת האווירית של נשק, שארה"ב שלחה, הצליח צה"ל להפוך את פני המלחמה ולנצח.
   המחדל של מלחמת יום כיפור, נבע מסרבנות השלום של ממשלת העבודה בראשות גולדה. הם העדיפו להחזיק בשטחים כבושים על שלום ואגב כך סיכנו את קיומה של ישראל!
   רק אחרי מלחמה מיותרת עם אלפי קרבנות ותחת לחץ של הנשיא קרטר, קיבלה ממשלה של הימין את הצעת השלום של סעדאת.



יום שני, 26 ביוני 2017

557 - צה"ל החרים מלט ומיכלית מים

   ביום חמישי, 15.6.17, חיילי צה"ל החרימו מיכלית מים ושלושה טון מלט לכפר הפלסטיני דיראת (צפונית מזרחית לכרמיל שבדרום הר חברון).

יום שלישי, 20 ביוני 2017

556 - תיקון טעות

מסתבר שטעיתי בדיווח על הילד בשאר עבד גזאל מבית פוריק. הוא לא הוכה ולא שפכו עליו פלסטיק מותך. מצטער על הטעות! 

יום ראשון, 18 ביוני 2017

556 - הריסת בתי בדואים גם בזמן הרמדאן

   פעם היה מקובל שבזמן הרמדאן עושים "הפסקת אש" בהריסות בתי בדואים בנגב. בשנים האחרונות ראינו שאל עראקיב היתה מחוץ ל"הפסקת האש". ואכן ביום רביעי, 14.6.17, הרסו שוב את אל עראקיב. הם הוסיפו והרסו בסואוין, דרומית לכביש 25, שני דירי צאן, ובוואדי אל נעם הרסו מחסן וריצפת בית אותו הרסה המשפחה בעצמה. לפני כן, ב-1.6.17 הרסו בחשם זנה, דרומית לכביש 25, בוסתן וערימת עצים, ובלקיה הרסו בית.

556 - מתנחלים חטפו ופצעו ילד פלסטיני

   ביום רביעי, 14.6.17, בשאר עבד גזאל (ילד אילם בן שמונה), מהכפר הפלסטיני בית פוריק, נעלם אחרי ההלוויה של אביו. הוא נמצא אזוק לעמוד ליד שער ההתנחלות איתמר, עם כוויות על גופו. מתנחלים הכוהו ושפכו עליו פלסטיק מותך. הילד נלקח לבית חולים.

יום שני, 12 ביוני 2017

555 - מתנחל חיבל ברכוש של פלסטיני

   ביום חמישי בלילה (1.6.17) מתנחל, כנראה, מהמאחז אום זוקא, שבצפון בקעת הירדן הכבושה, חיבל בעשר חביות מים וקרע את יריעות המחסה לכבשים של משפחת רועים פלסטינית היושבת מערבית לשמורת הטבע אום זוקא. המתנחל נמלט מהמקום