יום שני, 30 בספטמבר 2013

הסכמי אוסלו - התרמית הגדולה

מאת עמוס גבירץ בתוך האופוריה שעוררו הסכמי אוסלו, הבחנו בסימנים מדאיגים. רבין התנגד ליוזמת חקיקה שתעודד מתנחלים לחזור לישראל. שמענו על סלילת הכבישים העוקפים להתנחלויות. שמענו על הריסות בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, על הפקעת אדמות ואפילו על מעשי גירוש. לא שמענו על הפסקת מדיניות ההטבות להתנחלויות, שעליה הכריזה ממשלת בגין. כל אלה נגדו את התחושה שפשטה בציבור, שאנו צועדים לעבר השלום. ב-1997 הקמנו את הוועד נגד הריסת בתים, לאחר שנודע לנו על כ-700 צווי הריסה של בתי פלסטינים בשטחים הכבושים. מהר מאוד התוודענו להפקעות האדמה הנרחבות. ראש הממשלה ברק מינה את מנהיג המפד"ל דאז יצחק לוי לשר הבינוי והשיכון. זה קבע שיאי בנייה בהתנחלויות בחסות המשא ומתן לשלום. זמן קצר לאחר פינוי המאחז הלא חוקי, חוות מעון, גירש צה"ל כ-750 פלסטינים מ-12 כפרי מערות באותו אזור. כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, יכולנו להבין מדוע. הרי בשבע שנות אוסלו (1993-2000) הרסה ישראל 1,000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, ביצעה שני מעשי גירוש גדולים ולפי אחת ההערכות, הפקיעה 160,000 דונם אדמות מפלסטינים. נוסף על כך, מספר המתנחלים, בגדה המערבית, גדל מ-110,000 ב-1993 ל-204,000 בשנת 2000. במילים אחרות, ישראל, במקום לעשות צעדים לסיום הכיבוש, ניצלה את הסכמי אוסלו להעמקת הכיבוש! המסקנה שלי הייתה: לעולם אל תתייחס להצהרות השלום של ממשלת ישראל, תמיד תראה מה היא עושה בשטח. אם נחזור ל-1967, נראה שבנובמבר אותה שנה יזם השר יגאל אלון את מחיקת הקו הירוק, המסמן את גבולות הפסקת האש מ-1949, בין ישראל לשטחים הכבושים. ראינו אז את הקמת ההתנחלויות הראשונות. במילים אחרות, מבלי להכריז על כך, ממשלת ישראל התחילה מדיניות של התפשטות טריטוריאלית. אחר כך באה סרבנות השלום של גולדה, דיין וגלילי, שסירבו להיענות לגישושי השלום של נשיא מצרים דאז, סאדאת. זה היה במסגרת המהלך של סאדאת לשינוי אוריינטציה – על רקע המלחמה הקרה – מסובייטית לאמריקאית. רק אחרי נוראות מלחמת יום כיפור ותחת איום אמריקאי שאם ישראל לא תצא מסיני (בהסכם שלום), ייפגעו היחסים בין שתי המדינות, הסכים ראש הממשלה בגין לצאת מסיני בהסכם שלום עם מצרים. ראינו שרבין הגיע לסף הסכם שלום עם סוריה וכך גם ברק, אבל בשני המקרים לא נחתם הסכם שלום. סוריה תמכה בארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. בתמורה לחצו האמריקאים על ישראל להיכנס למשא ומתן עם סוריה. אני מעריך שאם סוריה היתה משנה אוריינטציה מרוסית לאמריקאית, היינו עומדים בפני לחץ אמריקאי אפקטיבי לצאת מהגולן בהסכם שלום. לפלסטינים אין יכולת לשרת את האינטרס האמריקאי באופן משמעותי, לכן אנו רואים תהליכי שלום ומשא ומתן לשלום, אבל לא שלום. על רקע כל הדברים האלה ובתוספת גילוייו של רון פונדק במאמרו "אין לנו דרך אחרת", שהתפרסם במוסף "הארץ" (13.9.2013), "רבין ופרס השאירו את החזון והכיוון שאליו מוביל המשא ומתן למשהו עמום, תוך כדי הבהרה שבכל מקרה לא מדובר בפתרון של שתי מדינות". אני מגיע למסקנה שכל העניין של אוסלו היתה תרמית מוצלחת של ממשלת ישראל. הם הטעו אותנו, אזרחי ישראל. הם הטעו את שאר העולם. בסך הכול הם קיבלו תוספת זמן להעמקת הכיבוש מבלי לעמוד בלחץ תומכי ישראל המתנגדים למדיניות, הלא מוצהרת, של הרחבת הטריטוריה.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

382 - הריסת כפר בדואי באזור E1

ישראל מנסה לפנות את הבדואים החיים באזור E1 במטרה להקים התנחלויות שיחברו בין ההתנחלות מעלה אדומים לירושלים. ביום רביעי 11.9.2013 הגיע כוח מג"ב והרס את כל המבנים בכפר הבדואי א-זעים, השוכן מזרחית לירושלים (באמצע אזור E1). אלה כללו 8 מבני מגורים, 5 מחסות לבעלי חיים, 2 מחסנים ו-3מטבחים. 41 בני אדם נותרו ללא קורת גג ורכושם נהרס. נותרו שני מבנים שבהם עתידה להתקיים חתונה בקרוב. ההורסים הבטיחו שלאחריה יהרסו גם אותם.

יום שני, 23 בספטמבר 2013

381 - שולחים חיילים לבצע פשע מלחמה

צה"ל נשלח לגרש את תושבי הכפר ח'אלת מכחול שבבקעת הירדן הכבושה. הכפר התקיים במקום הרבה לפני הכיבוש ב-1967, אז הרסוהו בפעם הראשונה. השאלה היא איך שולחים חיילים לבצע פשע מלחמה, מבלי שיבינו שזה מה שהם נדרשים לעשות?! יוצרים כסות "חוקית". כנראה שהיועצים המשפטיים של צה"ל קבעו שאסור לגרש פיזית, ולכן הצבא משתמש בחוק בצורה שרק בית משפט ישראלי מוכן לקבל, כדי ליצור מצב אשר יאפשר את הגירוש. בהתחלה הכריזו על האזור כשטח צבאי. אחר-כך החלו לתת אישורי שהייה שנתיים. בשלב מסוים חדלו לתת אישורי שהייה. את ועדות התכנון והבנייה של הפלסטינים ביטלו, והעבירו את סמכויותיהן לידי צה"ל. משלב זה צה"ל לא אישר תוכניות מתאר ובנייה, מה שחייב בנייה "לא חוקית". בשלב הבא לא היתה עוד בעיה להוציא צווי הריסה. אז הרסו את הכפר מספר פעמים במשך השנים. ב-16.9.2013 הרסו את כל המאהלים והסככות של הכפר ואסרו על התושבים להקים אוהלים או מבנים כל שהם. בטוענה של "שטח צבאי סגור", הצבא גם החרים משאיות שהביאו סיוע הומאניטארי לתושבים וגם מנע מארגוני סיוע בינלאומיים כמו הצלב האדום להיכנס לשטח. התושבים הפלסטינים כולל נשים וילדים נמצאים תחת השמש הקופחת מזה מספר ימים ללא כל עזרה וללא קורת גג. צה"ל מבקש לאלץ את התושבים לעזוב את המקום על מנת ליישם תוכנית לגרש את הפלסטינים מהבקעה. "טרנספר מרצון"...

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

הסכמי אוסלו - התרמית הגדולה

מאמרו החשוב של רון פונדק "אין לנו דרך אחרת" (פורסם ב"מוסף הארץ", 13.9.2013), חושף עובדה מדהימה, האמורה לשנות את כל היחס להסכמי אוסלו. מהסכמים לקראת שלום לתרמית הכי מוצלחת של ישראל בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני! אני מצטט: "בפועל, רבין ופרס השאירו את החזון והכיוון שאליו מוביל המשא ומתן למשהו עמום, תוך כדי הבהרה שבכל מקרה לא מדובר בפתרון של שתי מדינות." דברים אלה הופכים את כל ההערכה להסכמי אוסלו, מהסכמים שנועדו לקדם אותנו לקראת שלום, למעשה הטעייה כלפינו וכלפי העולם, כאילו חותרים לשלום, בזמן שבעצם התכוונו להמשיך ולהעמיק את הכיבוש. ההטעיה היתה כל כך מוצלחת, שרבין שילם עליה בחייו! הבה נסתכל על העובדות בשטח. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו היו 110,000 מתנחלים בגדה המערבית ללא ירושלים המזרחית. כעבור 7 שנים כאשר פרצה האינתיפאדה, היו 204,000 מתנחלים (היום כבר 330,000). בשבע השנים האמורות הרסה ישראל 1000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים ולפי אחת ההערכות הפקיע 160,000 דונם מאדמותיהם. בשבע שנות אוסלו התבצעו שני גירושי פלסטינים ממקומותיהם. כאשר מסתכלים על המפה ופעילות צה"ל בשטח, אנחנו רואים שישראל פועלת לסיפוח אזורי C תוך השארת בנטוסטאנים פלסטינים באזורי A ו-B. ההטעיה כל כך הצליחה, שעד היום האירופאים מממנים את הבנטוסטאנים האלה, תוך שחרור ישראל מחובותיה כלפי האוכלוסייה הנכבשת. אנחנו רואים מאמצים בלתי פוסקים של צה"ל לגרש אוכלוסיות פלסטיניות מאזורי C לאזורי A ו-B. כך בדרום הר חברון, בבקעת הירדן, באזור E-1 ובמקומות נוספים. כל זה בשביל להגיע לסיפוח עם מינימום פלסטינים בשטחים שיסופחו. נשאלת השאלה הכואבת, מדוע אנשי שלום כמו רון פונדק וחבריו נתנו יד לתרמית הזאת? האם בתמימותם לא הבינו לאן הולכים הדברים? ומדוע נפלה ההנהגה הפלסטינית בפח? איך קרה שתמורת אוטונומיה מוגבלת בשטח ובסמכויות הסכימו להשתתף בהבטחת ישראל ומפעל הכיבוש שלה? עמוס גבירץ

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

380 - הרס בתים וכפרים בנגב

ממשלת ישראל ממשיכה את מלחמתה באזרחיה הבדואים בנגב. ביום שלישי ה-17.9.2013 הגיעו לישובים בדואים בנגב נציגי ממשלה, מלווים בכוח משטרתי, והרסו בתים. באל-פורעה, דרומית לערד, הרסו בית של זוג לפני נישואיו. באל-זערורה, ליד כסייפה, הרסו בית כנ"ל. הם שוב הרסו את הכפר עתיר, ליד חורה, והחרימו טרקטור ומיכל מים. הם המשיכו והרסו שוב את אל-עראקיב.

יום שני, 16 בספטמבר 2013

379 - בית משפט אסר בניה באל-עראקיב

בתחילת שנות החמישים פינה הממשל הצבאי את הבדואים מאזור אל-עראקיב בטענה שהצבא צריך לערוך אימונים באזור ושמפנים אותם לביטחונם. בתום האימונים, כך נאמר להם, יוכלו לחזור. לחזור לא הרשו, אבל חוקקו את חוק רכישת מקרקעין (1953), שבעזרתו העבירה המדינה את האדמות המפונות לרשותה. אחרי עשרות שנים שבהן לא נעשה דבר באדמות, במקום להחזיר את האדמות לנגזלים, החלה המדינה, בעזרת קק"ל, לייער את האזור על מנת להוכיח שימוש בשטח. כאשר הגיעו הנטיעות לקרבת הכפר אל-עראקיב (תושביו חזרו אליו כמה שנים קודם לכן), החלה המדינה להרסו כליל, במטרה לסלק את תושביו (בעלי הקרקע) מהמקום, כך שתוכל להשלים את הנטיעות. יותר מחמישים פעם הרסה מדינת ישראל את הכפר, אך לא הצליחה להזיז את בעלי הקרקע מאדמתם. כעת, בעזרת בית המשפט, מנסה המדינה לסלקם מהמקום. ביום חמישי 12.9.2013 הצליחה המדינה, בערעור שהגישה על החלטת בית משפט השלום שלא להרחיק את אנשי הכפר מכפרם, לקבל החלטת בית משפט מחוזי האוסר על התושבים לבנות את מבניהם על אדמתם. זאת טרם הוכרעה בבית המשפט שאלת בעלותם על הקרקע.

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

378 - מתנחל פצע פלסטיני

ביום ראשון ה-1.9.2013 חזר פלסטיני מהכפר יאסוף (בין ההתנחלויות אריאל לכפר תפוח), מעבודתו בישראל. לאחר שירד מהאוטובוס בדרכו לכפרו הכה אותו מתנחל בקת אקדחו, ושבר את אפו. הוא איבד הכרה ונלקח לבית חולים. לאחר שהכרתו חזרה אליו סיפר מה קרה.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

377 - הרס בתי בדואים בנגב

ביום שני ה- 26 באוגוסט 2013, באו נציגי הממשלה, מלווים בכוח משטרתי, לישובים בדואים בנגב והרסו בית בקאסר א-סר, ליד כביש 25; בית בעירה תל-שבע; ושוב הרסו את אל-עראקיב. לאחר מכן עצרו ארבעה תושבים. בית המשפט שיחרר אותם בתנאי שלא יחזרו לכפר והם ישבו מול משטרת רהט כאות מחאה. ביום שישי ה-30 באוגוסט ביטל בית המשפט את ההרחקה.

377 - הרס בתי בדואים בבקעת הירדן

ביום שלישי ה-20 באוגוסט 2013, הרס צה"ל בתי בדואים בבקעת הירדן. בבסליה, שכונת מגורים של חומסה הנמצאת ליד מחסום אל חמרה, הרס הצבא שני בתי מגורים, אשר אחד מהם נבנה לפני 1967, ודיר צאן. בג'יפטליק נהרסו בית מגורים ושני דירי צאן.