יום ראשון, 29 באפריל 2012

הלאמת אדמות בדיר איסטיה + הריסות בנגב

   עוד דרך לדחוק פלסטינים מאדמותיהם.
   ביום רביעי ה-25.4.2012 מצאו 9 חקלאים פלסטינים מהכפר דיר איסטיה, שבנפת סלפית, צווי פינוי המורים להם לעקור 1400 עצי זית שלהם. מדובר בעצים הנמצאים בחלקותיהם, אשר ממוקמות בוואדי קנא. העילה: ישראל הכריזה על האזור שמורת טבע. החקלאים הוזהרו, שאם לא יעקרו את עציהם יוענשו במאסר ובקנסות כספיים.
   הקורבנות צריכים להקל על רודפיהם, ולחסוך מהם את העבודה האכזרית!

---------------------------------------------------

   ביום שני ערכה המשטרה מפגש חגיגי עם נכבדים בדואים לקראת יום העצמאות. 
למחרת, ביום שלישי ה-24.4.2012, באו נציגי המדינה, מלווים בכוחות משטרה, והרסו שוב את אל עראקיב. הם המשיכו והרסו בית באום-בטין. כפר הממוקם בין עומר לחורה.
הלאמץ

יום שישי, 27 באפריל 2012

נסיגה אל הטבע - קיבוץ וסוציאליזם

נסיגה אל הטבע
מאת: עמוס גבירץ

   אחד הדברים שמייחדים את האדם משאר בעלי החיים הוא, היותו מורד בטבע. וזה חלק מהותי בהיותו אדם. אנחנו לובשים בגדים, גרים בבתים שבנינו, משתמשים בחשמל, במכוניות, מייצרים מוצרים ומזון וכו'. כל אלה דברים שהגענו אליהם מכיוון שאיננו מוכנים לקבל את הטבע כמו שהוא – מורדים בטבע. אבל המרד שלנו בטבע לא נגמר בצד הטכנולוגי. הוא בא לביטוי גם בצד האנושי. אנחנו רואים שלאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו בני אדם שחיפשו דרכים לשפר את הטבע האנושי או את מה שבא כתוצאה ממנו. רואים את זה בדתות, שהציעו ערכי מוסר וצדק, ורואים זאת בחלק מהאידיאולוגיות – ליברליזם, סוציאליזם, אנרכיזם, פציפיזם וכו'. זה לא כך בקפיטליזם, פשיזם ולאומנות, שם מטפחים ומקדשים את חוקי הג'ונגל.
   בדברי אלה אני רוצה להתמקד בצד האנושי של המרד שלנו בטבע, אם כי לא תמיד אפשר להפריד ביניהם. אם נחשוב שאותם כלים שבאו לעזור לאדם במאבקו נגד אויבים טבעיים – כלי נשק – הפכו אותו ליצור היחידי שהורג בבני מינו, ובעצם הפכו את האדם לאויב הכי מסוכן של האדם, נבין שההפרדה בין שני תחומי המרד היא די שרירותית. רוב האידיאולוגיות שמנסות להיאבק בצדדים העכורים שבטבע האנושי, או בתוצאות של הצד הזה בטבענו, באו לעולם כתגובה למציאות, שנוצרה כתוצאה מהצד הטכנולוגי של המרד שלנו בטבע. הנשק שהפך מאבקים למסוכנים לקיום, הביא את הצורך ברעיונות הפציפיזם שמנסה להתמודד עם הטבע האנושי, והשלום המנסה להתמודד עם תוצאותיו. המהפך שחל אצל האדם, מאוספי מזון לציידים ומייצרי מזון, וכל ההתפתחות החברתית שנוצרה כתוצאה מכך, יצר יחסי חברה וכלכלה של מעמדות ופערים כלכליים חברתיים שהביאו להתפתחות רעיונות של צדק חברתי וכלכלי – סוציאליזם, המנסה להתמודד עם תוצאות של הסדר החברתי כלכלי, וקומוניזם המנסה לשנותו. אחת התופעות הקשות, שחוזרת על עצמה בהרבה מהניסיונות להיאבק בצדדים העכורים שבטבע האנושי ותוצאותיהם, היא שבניסיון גובר הצד העכור בטבע האנושי. ידועים המעשים הנוראיים שנעשו כמעט בשם כל דת, שהיו בניגוד גמור להטפותיה לשלום ולצדק. כדי להרחיק עדות, אגיד שבשם הנצרות – שבתחילתה היתה דת פציפיסטית, ויש בה יסודות פציפיסטים חזקים – נעשו פשעים איומים (ובכך חדלה להיות פציפיסטית). במהפכה הליברלית בצרפת ובמהפכה הקומוניסטית בארצות שונות, נעשו פשעים איומים בשם ערכים נעלים של אנושיות. אחד המאפיינים לדבר הוא, שאנשים שיש להם אמת – אם דתית או אידיאולוגית – מרגישים זכות לכפות אותה על אחרים, וחשים שיש להם לגיטימציה להשתמש בכל האמצעים כדי לקדם את אמונתם. האידיאולוגיה היחידה המשוחררת מזה היא הפציפיזם, פשוט משום שברגע שמתחילים להשתמש באלימות, חדלים להיות פציפיסטים. וזה בדיוק מה שקרה עם הנצרות.
   בתוך כל זה, יש יחוד לניסיון הקומונלי, לאורך ההיסטוריה האנושית, ולקיבוץ בתוך זה, כאחד מהניסיונות הקומונליים היותר מוצלחים. הניסיון שלנו מתייחד בזה שעם כל הלהט האמונתי-אידיאולוגי, אף פעם לא ניסינו לכפות אותו על החברה כולה. אנחנו קיימנו מהפכה וולונטרית – בניגוד למהפכה הנכפית, על כל נוראותיה. קיווינו שחלקים הולכים וגדלים בחברה מסביבנו יאמצו לעצמם את דרכנו. אמרנו שיש אלטרנטיבה לחוקי הג'ונגל, בהם יש תחרות של הכל בכל. במקום מנצלים ומנוצלים, עשירים ועניים, חיי שיתוף ושוויון. במקום תחרות, שיתוף. במקום קידמה ועושר, שבאה למעטים על חשבון הרבים, תוך ניצול הצדדים העכורים שבטבענו, נגיע לקדמה ועושר לכל, תוך ניצול ופיתוח הצדדים החיוביים שבטבענו. וגם נכונות לשלם את המחיר לשם כך, אם נשיג פחות עושר וקידמה טכנולוגית. ואינני מתעלם מחולשות וכישלונות – הרי הצדדים העכורים שבטבענו קיימים. בעצם אין אידיאולוגיה החופשייה מכישלונות. אבל הניסיון הקומונלי הצליח להימנע מהפשעים האיומים שנעשו בניסיונות של המהפכה הנכפית. ויש צדדים נוספים ששמים את הניסיון הקומונלי במקום ייחודי במרד של האדם בטבע. כשאדם דוגל באידיאולוגיה מסוימת, ברוב המקרים הוא יכול לדגול והרבה פעמים לקיימה מבלי שיזדקק לאחרים. אדם יכול להיות ליברל, אנרכיסט, סוציאליסט, פציפיסט, צמחוני וכו', גם אם אין לו שותפים לדעה. אידיאולוגיות מסוימות הוא גם יכול להגשים מבלי שיהיו לו שותפים – ליברליזם, צמחונות, אנרכיזם, פציפיזם וכו'. קומונה אפשר לקיים רק עם עוד אנשים. ופה האתגר הוא יותר מורכב מאשר באידיאולוגיות האחרות. בהבדל מהסוציאליזם (שהקומונה היא ענף שלו), שם הדרישה היא מהמדינה לקחת אחריות לכל אזרחיה, פה הדרישה היא קודם כל מהפרט להגשים בחייו את דרישותיו מהחברה. פה, את השוויון והשיתוף, והדאגה לכל, קיימנו בעצמנו בחיי היום יום שלנו. וכך אני יכול להגיד, שבמסע הארוך, וכנראה האין סופי, של האדם להיטיב את עצמו ואת חייו, על אף הצדדים העכורים שבטבענו, יש מקום ייחודי לניסיון הקומונלי-קיבוצי. לקומונות ולקיבוץ בתוכן, יש משמעות הרבה יותר רחבה מאשר רק לאנשים הנמצאים בהם. לקחנו חלק באחד המעשים הייחודיים והחשובים בהיסטוריה האנושית. זה לא מקרה שהיינו מוקד התעניינות ותקווה בעולם כולו.
   מתוך כל האמור, אני רואה בתהליך השינויים שבו אנו נמצאים היום, ויתור על הניסיון הנעלה והייחודי שלנו במסע הארוך של מרד נגד הצדדים העכורים שבטבע האנושי ותוצאותיהם. אינני מתנגד לשינויים. ההפך, אני רואה סכנה לחברה הנכנסת לקיפאון תפיסתי. השאלה היא, אם השינויים באים מתוך מגמה של שיפור במקומות שצריך שיפור, או שאלה שינויים הבאים מתוך כניעה לחולשות האנושיות שלנו ונסיגה מהדרך הייחודית שלנו. לצערי, כשאני מנתח את מהות השינויים, אני רואה ויתור על המאבק בצדדים העכורים שבטבענו וכניעה להם.
   כאשר לקחנו עובדים שכירים, נפגע מוסר העבודה שלנו. התחילה להיווצר תודעה מעמדית של בעלי בית, ובוז לעבודה. היום יש עבודות שחבר קיבוץ לא יעשה, ומי שעדיין עושה, ובכלל נותן את הנשמה בעבודה הוא "פרייר". היום צריך ג'וב, תפקיד ניהולי, עניין בעבודה. הצורך של המשק הוא עניין משני לחבר. כשאנחנו עושים הפרטה, אנחנו מתפרקים מהאחריות הכוללת שלנו כחברה לכל פרט שבה. כשמעבירים דירות לבעלות הפרט, מתחילים להתפרק מהבעלות המשותפת ברכוש. כשמכניסים תמורה לעבודה ושכר דיפרנציאלי, אנחנו נכנעים לעיקרון הדרוויניסטי-קפיטליסטי של, החזק ישרוד והחלש ייפול. והנה לנו תהליך שינויים שמסמן כניעה לצדדים העכורים שבטבע האנושי. ויתור על אחד מהצדדים המהותיים שבהיותינו אדם – ויתור על המרד בטבע, נסיגה לצד החייתי שבנו. 

שלום או תהליך שלום

שלום או תהליך שלום
מאת:עמוס גבירץ

   האכזבה גדולה. הנה הנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, הנחשב כמתון בצד הפלסטיני, נוטש את דרך המשא-ומתן לשלום ופונה לפעילות חד-צדדית, כאשר הוא פונה לאו"ם בבקשה להכיר במדינה פלסטינית. הוא עושה זאת לאחר שהכשיל את המשא-ומתן, בהציבו את הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי. הוא דורש שישראל תוכיח, בבואה למשא-ומתן, כי היא אכן מתכוונת לשלום. הוא השתגע!
   להלן כמה נתוני מפתח להבנת המצב: מאז חתימת הסכמי אוסלו גדלה אוכלוסיית המתנחלים בגדה המערבית (בלי מזרח ירושלים) מכ-110,000 ב-1993, ליותר מ-300,000 מתנחלים כיום. רק בתקופת שבע השנים בין חתימת הסכמי אוסלו לפרוץ האינתיפאדה בשנת 2000, הרסה ישראל כ-1,000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים. לפי אחת ההערכות, בשבע שנות אוסלו הפקיעה ישראל כ-160,000 דונם אדמות בגדה המערבית. ההטבות למתנחלים נמשכו ונמשכות עד היום. גם בתקופת אוסלו, כמו לפניה וכמו עכשיו, מדיניות הגירוש נמשכה ונמשכת. כל הדברים האלה מראים שישראל בכלל לא התכוונה להשיג שלום. לישראל היה חשוב מאוד לבצע תהליך שלום, שבחסותו אפשר היה להמשיך בשקט את תהליך דחיקת רגלי הפלסטינים מהארץ.
   אבו מאזן הכין שיעורי בית ולמד מן הציונים. הוא מינה טכנוקרט לראש הממשלה אשר מנסה לבנות את המדינה שבדרך. אבו-מאזן הבין שהמשא-ומתן משמש כסות להעמקת הכיבוש, ולכן הוא העמיד תנאי שיוכיח כי ישראל אכן מתכוונת לשלום, ותפסיק את תהליך דחיקת רגלי הפלסטינים מהארץ בזמן המשא ומתן לשלום. אחרי שהבהיר כי ישראל אינה מתכוונת לשלום, אלא לתהליך שלום, החליט על צעד חד צדדי, של הכרת האו"ם במדינה פלסטינית. כך יתברר מי באמת מתכוון לשלום ומי מתכוון רק לתהליך שלום. והנה, דווקא הנשיא האמריקאי שעורר תקוות כה רבות, מסתמן כמי שתומך בתהליך שלום ולא בשלום! הוא הרי תומך בשתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום! ולמרות זאת, אובמה מטיל ווטו במועצת הביטחון על הכרה במדינה שהוא תומך בהקמתה!
   הממשל האמריקאי אינו עיוור מאז ומעולם הוא  נקט עמדה כנגד מדיניות ההתנחלויות של ישראל מאז הוקמו ההתנחלויות הראשונות, הממשל האמריקאי היה מודע לכך שהן נמצאות בראש סדר העדיפויות של כל ממשלות ישראל. לאורך כל יוזמות השלום שיזם הוא ידע שישראל לא שינתה את מדיניותה והמשיכה בהעמקת הכיבוש, במקום להפסיקו.
   לא כך היה בתהליך השלום שבין ישראל למצרים. אז התקיים אינטרס אמריקאי: על רקע המלחמה הקרה, שינתה מצרים אוריינטציה, מסובייטית לאמריקאית, וחלק מהתמורה שישראל נדרשה לשלם היה הנסיגה מסיני. באותה תקופה הלובי היהודי לא העז לצאת נגד אינטרס אמריקאי, וראש ממשלה ימני הבין שהברית עם ארה"ב יותר חשובה מן האידיאולוגיה שלו. באותו זמן תהליך שלום אכן הביא לשלום!
   כיום נראה שאין אינטרס אמריקאי בתהליך הישראלי-פלסטיני. הפלסטינים אינם יכולים לתת שום תמורה רצינית לאמריקאים על נסיגה ישראלית מן השטחים. לכן הלובי היהודי יכול להיות אפקטיבי, וישראל יכולה להמשיך ולקיים תהליך שלום אין סופי, תוך המשך העמקת הכיבוש, במטרה שיהפוך למציאות אי-רברסבילית!
   במציאות בה ישראל נוקטת באופן קבוע במדיניות חד-צדדית של קביעת עובדות בשטח, תוך הפרה שיטתית של החוק הבינלאומי, הבינו הפלסטינים שרק צעדים חד-צדדיים יעניקו להם סיכוי לזכות אי-פעם בשחרור מן הכיבוש ובמדינה לעצמם.  

ציונות קיומית וקנאית

ציונות קיומית וקנאית
מאת" עמוס גבירץ

   ראשוני הציונים הבינו שאף אחד לא יקבלם בברכה עם שובם לארץ ההיסטורית. הם הגיעו להכרה שרק עזרת המעצמות תאפשר את מימוש הפרויקט הציוני. כבר בתחילת הדרך הם פנו למנהיגי המעצמות בזמנם, במטרה לקבל תמיכה בפרויקט הציוני. גם לאחר קום המדינה, אשר איש משכניה לא רצה בה. המשיכה מנהיגות ישראל לדבוק בתפיסה שתמיכת המעצמות היא תנאי לקיומה. ציונות קיומית.
   לכך יש מחיר; אף מעצמה לא תתמוך בישראל אם זו לא תשרת אינטרסים שלה. ראינו איך צרפת תמכה בישראל בזמן מלחמת אלג'יר, כאשר ישראל ריתקה את הצבא המצרי אליה ומנעה התערבות מצרית באלג'יר. אחרי סיום הכיבוש הצרפתי באלג'יר השתנו האינטרסים הצרפתים, והם ניצלו את מלחמת 67 כדי לשים קץ ליחסים המיוחדים עם ישראל.
   בו בזמן יחסי ישראל עם ארה"ב שודרגו: על רקע המלחמה הקרה, כאשר מצרים וסוריה  נקטו במדיניות פרו סובייטית, השתתף צבא מצרי במלחמת תימן. האמריקאים חששו מקרבת צבא פרו-סובייטי לבארות הנפט בסעודיה, וחיפשו דרך להרחיקו. הרחקה זו התרחשה בעזרת ישראל. בעקבות ההסלמה במלחמת המים והגבולות בין ישראל לסוריה, הסורים קראו לעזרה. בתגובה, המצרים הוציאו חלק נכבד מצבאם מתימן והעבירו אותו לסיני. וכך ריתקה אליה ישראל צבא פרו-סובייטי והרחיקה אותו ממקורות הנפט. וכך בתחומים שונים, ישראל שירתה ומשרתת אינטרסים אמריקאים בתמורה לתמיכה האמריקאית.
     מאז מלחמת 67 התגבר זרם אחר בתנועה הציונית, שאקרא לו "הציונות הקנאית". רובם דתיים-לאומיים הרואים סימנים משיחיים בכיבוש ובהרחבת גבולות ישראל. אחרי מלחמת 67, תחת שלטון המערך, החלה ישראל במדיניות לא מוצהרת של הרחבת גבולותיה. לשם כך החלו בהקמת התנחלויות בשטחים הכבושים, שמטרתן הייתה ליצור עובדות בשטח בדרך לסיפוח השטחים הכבושים. מאז נעלמו הגבולות בין ישראל לשטחים הכבושים במפות ששורטטו ע"י ישראל.
   הבעיה המרכזית של ישראל היא, כיצד לעשות זאת מבלי לאבד את תמיכת המעצמות ושאר המדינות הידידותיות לישראל. ראשית, אין מצהירים על המדיניות. שנית, תהליך דחיקת הרגליים מתבצע בצעדים קטנים שלא מעוררים יותר מדי התנגדות בעולם. שלישית, משתמשים כמה שאפשר בטיעונים ביטחוניים כדי להצדיק את מעשי דחיקת הרגליים וההשתלטות על השטחים. בנוסף נענים כמעט לכל יוזמת שלום, אך נמנעים מלהתקרב למימושה.
   היוצא מן הכלל הוא השלום עם מצרים. ההסבר לכך הוא, שעל רקע המלחמה הקרה, שינתה מצרים אוריינטציה, מסובייטית לאמריקאית, וחלק מהעסקה המצרית-אמריקנית כלל לחץ אמריקאי על ישראל להחזיר את סיני. באותה תקופה אפילו מנהיג ימני כמנחם בגין העדיף את המשך היחסים המיוחדים עם האמריקאים על האידיאולוגיה שלו. גם הלובי היהודי לא העז לצאת נגד אינטרס אמריקאי. כך נוצרה התנגשות בין הציונות הקנאית לציונות הקיומית. גאולה כהן, ח"כית של הליכוד באותה תקופה, האמינה כי המשך כיבוש סיני חשוב מהיחסים המיוחדים עם ארה"ב. היא פרשה מהליכוד והקימה מפלגה של הציונות הקנאית, "התחייה".
   על רקע ניסיונות הציונות הקיומית להראות כאילו היא נענית ללחצים אמריקאים, וכאילו  היא עושה צעדים נגד ההתנחלויות, אירעו מספר התנגשויות בין הציונות הקיומית לקנאית. לדוגמה הקמת ההתנחלויות הראשונות של גוש אמונים בלב האוכלוסייה הפלסטינית. בדרך כלל נגמרו ההתנגשויות האלה בהסכם שאפשר לאנשי גוש אמונים להקים את ההתנחלות.
   הסכמי אוסלו הביאו את ההתנגשויות בין שתי הגישות לשיא. זכורה לי הופעה טלוויזיונית של מתנחל שאמר: "הממשלה צריכה להחליט, מלחמה נגד ערבים או נגד יהודים". זה נגמר ברצח ראש הממשלה רבין בידי איש הציונות הקנאית. פרס, שהתמנה לראש הממשלה לאחר רצח רבין, עשה את כל מה שהיה ביכולתו על-מנת להעלים את המחלוקות בין שתי הגישות.
   המעניין הוא, שלאורך כל תקופת אוסלו, בין 1993ל-2000, המשיכו כל הממשלות במדיניות העדפה של ההתנחלויות. בשבע שנות אוסלו עלה מספר המתנחלים בגדה המערבית (בלי מזרח ירושלים) מ-110,000 ל-200,000. כמו כן ישראל הרסה כ-1000 בתי פלסטינים, והפקיעה כ160,000 דונם אדמות. בוצעו שני גירושים: גירוש אחד של בדואים, כדי להרחיב את ההתנחלות מעלה אדומים, וגירוש שני בדרום הר חברון. תחת מעטה תהליך השלום, ישראל העמיקה אפוא את הכיבוש במקום לסיימו!
   התנגשות נוספת הייתה ההתנתקות מעזה. ראש הממשלה שרון ניסה לטרפד את מפת הדרכים של בוש והציע את ההתנתקות החד צדדית מעזה. האמריקאים תפסו אותו במילתו ודרשו ממנו לבצעה. שרון סרב להיכנס למשא ומתן עם הראשות  הפלסטינית, והתעקש על התנתקות חד צדדית. מהלך זה חיזק את החמס. עתה היה קל יותר להטיל את האשם להיעדר התקדמות לשלום על הפלסטינים.
   התנגשות קבועה בין שתי הגישות נערכת סביב המאחזים ה"לא מורשים". ממשלות ישראל התחייבו בפני האמריקאים לפנותם. כמובן שזה לא נעשה. כדי לרצות את האמריקאים, הורסים מדי פעם בתים במאחזים, פעולה המביאה להתנגשויות בין כוחות הביטחון למתנחלים. בתום ה"הצגה" הבתים נבנים מייד מחדש, וכן נערכות פעולות תג מחיר נגד  פלסטינים. דו"ח טליה ששון חשף שחלק נכבד מהמאחזים ה"לא מורשים" קיבלו מימון ממשלתי...
   כך לאורך שנים משתפות פעולה שתי הגישות בציונות, כל עוד המטרות משותפות. הציונות הקנאית מאיימת על הציונות הקיומית שלא תעז להחזיר שטחים למען השלום. הציונות הקיומית שומרת על הבריתות עם מעצמת העל ועם מדינות ידידותיות אחרות, במחיר האטת תהליך סיפוח השטחים הכבושים לישראל.
   כל זה מתרחש בזמן שהליגה הערבית מציעה שלום לישראל, תמורת סיום הכיבוש ופיתרון מוסכם לבעיית הפליטים. אבל ממשלת ישראל מעדיפה את השלום עם הקנאים, תוך המשך הכיבוש, על הביטחון הקיומי שלנו, אזרחי ישראל. כל עוד אין לחץ אמיתי על ישראל, הנובע מאינטרס אמריקאי, תמשיך ישראל  להעמיק את הכיבוש, תוך מצגות שווא של תהליכי שלום למיניהם.


על פשעי מלחמה ונאמנות

על פשעי מלחמה ונאמנות
מאת: עמוס גבירץ

   התופעה הזאת מוכרת. אדם העובד במקום מסוים מגלה מקרה שחיתות של מישהו מהעובדים. הוא פונה אל הממונים ומדווח להם. אם הממונים, אליהם פנה, מורחים את העניין ומאפשרים למעשי השחיתות להימשך, פונה העובד הנאמן לגורמים חיצוניים, כמו למשטרה או לעיתונות, בתקווה שהמשטרה תחקור ותפסיק את מעשי השחיתות, או שהעיתונות תפרסם את דבר השחיתות ותגרום ללחץ על הממונים במקום העבודה לפעול להפסקת השחיתות.
   בדרך כלל תגובת הציבור כלפי חושף השחיתות היא מאוד חיובית. מעשי השחיתות פוגעים בציבור הרחב ובפרטים רבים בתוכו. לכן המלחמה בשחיתות היא חלק מהמלחמה בפשע. אבל פה מתגלה תופעה מדהימה: מרבית העובדים האחרים באותו מקום עבודה רואים בחושף השחיתות בוגד! הוא הוציא עניינים פנימיים של מקום עבודתו החוצה. העובדה שניסה להביא את הממונים לפעול להפסקת השחיתות לא עוזר לו. שוב ושוב, בהרבה מקרים אנו רואים שחושפי השחיתות, בסופו של דבר מאבדים את מקום עבודתם.
   תופעה מאוד דומה מתרחשת בימים אלה בארץ בתחום זכויות האדם. אחרי אין ספור פניות של אנשי "יש גבול", של "הוועד נגד הריסת בתים" ועוד ארגוני זכויות אדם וארגוני שלום לכל הרשויות האפשריות בישראל, כולל אל הציבור הישראלי בכללו, בתלונה שכוחות הביטחון, בחסות המלחמה בטרור, עושים פעולות הנוגדות את האתיקה של הלחימה, את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. אחרי שראינו כי המשטרה, רשויות הצבא, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט לא נתנו מענה לטענותינו, פנינו לגורמים בחו"ל. פנינו אליהם בנושאים של הפרות בוטות של זכויות האדם. וזאת לדעת: כבר שנים שענייני זכויות האדם הפכו לאוניברסליים. אלה נושאים שכל אחד רשאי להתערב בענייניהן של מדינות אחרות. עדיין זכורה לנו התערבותה של ישראל ורבים מאזרחיה בענייני זכויות האדם של יהודים בבריה"מ. ישראל מתערבת כל פעם שנראה לה שזכויות אדם של יהודים נפגעות בידי ארצותיהם – ובצדק. זכויות אדם הן מחוץ לסוברניות של הממשלות, הן עניין אוניברסלי! וטוב שכך.
   עכשיו אומרים לנו שאנחנו בוגדים, שאנחנו פועלים נגד מדינת ישראל. הגדיל לעשות ח"כ יובל שטייניץ, המציע חוק שיעניש כל מי שיתלונן בחו"ל נגד חיילים, או בעלי תפקידים אחרים, שביצעו פשעי מלחמה.
   כדאי לכל הכועסים והמענישים להבין את המשמעויות של דבריהם ומעשיהם. כמו במקרים של גילוי מעשי שחיתות במקום העבודה גם כאן יש קונפליקט בין נאמנות, למוסר וחוק. פה דורשים מאתנו בשם הנאמנות למקום העבודה או למדינה לוותר על ההכרה והשיפוט המוסרי שלנו. בעצם אומרים לנו שמעשי פשע, ברגע שישראלים עושים אותם, ראויים להגנתנו. ואילו אנחנו אומרים: הנאמנות, אסור שתתן לגיטימציה למעשי פשע! בשם הנאמנות נעשו הפשעים הכי נוראיים נגד האנושות במקומות שונים בעולם. במקומות רבים הצליחו שליטים אכזריים – בשם הנאמנות – לגרום לכוחות הביטחון שלהם לבצע רצח עם, טבח המוני וכו'. אסור לנו לתת לנאמנות לעוור את הכרה המוסרית שלנו!
   היבט אחר של העניין נוגע למהותה של מדינת ישראל. אם המאבק נגד פשעי מלחמה מהווה בגידה במדינה, הרי שביצוע פשעי מלחמה נמצא במהותה של ישראל. אם המאבק נגד הפרת זכויות האדם הוא מאבק נגד ישראל, הרי שישראל במהותה מפרה זכויות אדם. אם המאבק לשלום הוא בגידה, הרי שישראל במהותה מתנגדת לשלום. אני מקווה שלא לזה מתכוונים הכועסים עלינו.
   פינוי ההתנחלויות מעזה הביא לתודעת הישראלים את משמעות איבוד הבית, האדמה ומקום הישוב. אבל רוב הישראלים מסרבים לדעת על יותר מ-5000 בתים שהרסה ישראל בחמש שנות האינתיפאדה הנוכחית. כ-45,000  פלסטינים איבדו את ביתם. אף אחד מהם לא פוצה. מאות אלפי דונם אדמות גזלה ישראל או חישפה, בחמש שנות האינתיפאדה. עשרות אלפי משפחות פלסטיניות איבדו את מקור מחייתן. הסגר, הכתרים, העוצרים והמחסומים גרמו למאות אלפי פלסטינים לאבד את פרנסתם. מספיק שאחוז קטן מנפגעי המלחמה של צה"ל נגד האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ייצאו לנקום בנו את שצה"ל והמתנחלים עוללו להם, כדי שנבין מאיפה ולמה יש כזאת מתקפת טרור נגדנו.
   הטרור המופעל על-ידי פלסטינים נגד אזרחים הוא נפשע. השאלה היא, מה האלטרנטיבה שיש בידי הפלסטינים להיאבק על זכויותיהם ונגד הפגיעות הבלתי פוסקות של צה"ל והמתנחלים. בבילעין ובכמה כפרים נוספים לפניו, נוצר דפוס של מאבק עממי, לא-אלים ברובו, תוך שיתוף של ישראלים ופעילי זכויות אדם מחו"ל. מאבק זה מציג אלטרנטיבה לטרור. חוגים רחבים בחברה הפלסטינית – כולל ראשי הראשות הפלסטינית – חושבים שהטרור מזיק לפלסטינים, ותומכים במעבר למאבק עממי לא-אלים. ברור שמאבק פלסטיני לא-אלים הנו גם האינטרס הביטחוני של אזרחי ישראל, שהרי איננו פוגע באף ישראלי. להפתעתנו, כוחות הביטחון נוקטים ביד קשה נגד הכפר כולו ונגד מפגינים לא-אלימים, כולל ישראלים. רבים הוכו, נפצעו, נעצרו ונאסרו. לא שמענו, מאף אחד מהמגנים אותנו, את הדרישה מכוחות הביטחון להפסיק את הפגיעה והדיכוי של המאבק הלא-אלים. האם הם מעדיפים מאבק אלים של הפלסטינים?! 
   במאבקנו נגד כל מעשי הפשע המוזכרים והנוספים, אנחנו פועלים למען טובתם וביטחונם של אזרחי ישראל.
  
     

קריאה להסלמה של אי-אלימות

קריאה להסלמה של אי-אלימות
מאת: עמוס גבירץ

 במשך כשנתיים נמשך מאבק הדמים הנוכחי בין ישראל לפלסטינים. מאות רבות של קורבנות בשני הצדדים ועוד הרבה יותר פצועים הם רק החלק הבולט של הסבל הנורא שהמלחמה הביאה. אף אחד לא יודע אם בסופו של דבר ישיג מי מהצדדים את מטרותיו במאבק. אנחנו כן יודעים שהמחיר הוא נורא. ומול הסבל הנורא והמחיר הנורא צריכים אנו לשאול את עצמנו האם אפשר אחרת. אם המנהיגים אינם מסוגלים להגיע להסדר שלום, והמאבק הוא בלתי נמנע, צריך לשאול את עצמנו אולי אפשר להיאבק בדרכים אחרות.
  אם נבדוק בהיסטוריה נראה שיש אפשרויות אחרות של מאבק. מהטמה גנדהי הנהיג את מאבקה של הודו לשחרור מעול הכיבוש הבריטי בדרכי אי-אלימות; מרטין לותר קינג הנהיג את מאבק השחורים בארה"ב לשוויון זכויות גם בדרכי אי-אלימות; הקוויקרים שהתיישבו בפנסילבניה עשו זאת תוך הסכמה ושלום עם האינדיאנים.
  אי-אלימות איננה חדשה בקונפליקט בין הישראלים לפלסטינים. בתנועה הלאומית הפלסטינית הועלו רעיונות אי-האלימות פעמים רבות. הניסיון המעניין ביותר להכניס את אי-האלימות כמעשה פרקטי במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי, נעשה בידי דר' מוברק עוואד בשנות השמונים. היה לניסיון הזה הרבה השפעה בחלק הראשון של האינתיפאדה הראשונה. פעולות כמו: הנפת דגל פלסטין, הכרזת עצמאות בכפרים, חרם על מוצרים ישראלים וגידול מזון ליד ובתוך הבית כתחליף, קביעת שעות פתיחת וסגירת חנויות ומרד מסים בבית סאחור היו רק חלק מהפעולות האי-אלימות שנעשו באינתיפאדה הראשונה. כלפי הציבור בישראל וכנראה בעולם כולו, האבן נתפסה כמעשה המרכזי של האינתיפאדה. האבן הצטלמה יותר טוב מכל הפעולות האחרות ולכן האפילה עליהן.
  בתוך הציבור היהודי אפשר לציין את "ברית שלום" ודומיה כארגוני שלום שניסו בשלבים המוקדמים של הקונפליקט למנוע את התפתחותו לכדי מלחמה, תוך חתירה להסדרי פשרה שיאפשרו לשני העמים לחיות בשלום זה לצד זה. ואין צורך להזכיר את תנועת השלום הפועלת במשך שנים על ארגוניה השונים.
  לאורך הסכסוך ובמיוחד בזמן האינתיפאדה הנוכחית אנחנו רואים שוב ושוב איך נוצרת הסלמה של אלימות. כשצד אחד פוגע בצד שני, וזה נוקם על הפגיעה בו, ואז הצד הראשון נוקם על הפגיעה בו באופן יותר קשה... השאלה היא, האם אפשר ליצור הסלמה הפוכה. במקום הסלמה של אלימות, הסלמה של אי-אלימות. כדי להציע דבר כזה צריך קודם לכתוב כמה דברים על אי-אלימות.
  באי-אלימות מנסה הנאבק לשנות את מעשיו של מתנגדו מבלי לפגוע בקיומו, תוך שהוא מאפשר לו כל הזמן לשנות את דרכו. כוחה של אלימות מבוסס על יצירת פחד אצל המתנגד. כוחה של אי-אלימות מבוסס על שחרור מפחד של המתנגד. בקונפליקט כמו שלנו יש סוגים שונים של אי-אלימות המותאמים למצבו של כל צד בקונפליקט. לפלסטינים, המנסים להשתחרר מהכיבוש הישראלי, יש את האופציה של אי-אלימות אקטיבית. זאת נוסתה במאבקם של ההודים לשחרור מידי בריטניה, במאבק השחורים לזכויות האזרח בארה"ב ובעוד מקרים רבים פחות מפורסמים. גם לישראלים יש אופציה של אי-אלימות שאני קורא לה, אי-אלימות מונעת. זה נוסה בידי הקוויקרים שהקימו את פנסילבניה, מתוך הסכמה עם האינדיאנים. לקונפליקט כמו שלנו, חוץ משני הצדדים הנאבקים ביניהם יש גם צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט, ולכן הוא יכול להתערב בניסיון להשכין שלום ביניהם. אנו מכירים את תפקודם של כוחות האו"ם הבאים לשמור על הפסקת אש בין כוחות לוחמים, כצד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט. ארה"ב תווכה כצד שלישי במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים.
  כאשר אין החלטה לאומית לפנות לדרך אי-האלימות, נשאלת השאלה מה ארגוני אופוזיציה יכולים לעשות. גם בתוך המאבק האלים המתרחש בין עמינו עכשיו יש קבוצות פלסטיניות המנסות לקיים מאבק לא-אלים. בהקשר הזה חשוב לציין את הארגון "רפרושמנט" הפועל בעיקר בבית סאחור. הם יוזמים פעולות לא אלימות נגד הכיבוש ומראים שיש אלטרנטיבה למאבק האלים. הם נעזרים במתנדבים הבאים מחו"ל ומשמשים כצד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט. מתנדבים אלה נותנים הגנה לא-אלימה לפעילים הפלסטינים מפני החיילים הישראלים. יש עוד ארגונים העוסקים יותר בחינוך לאי-אלימות. מטרת ארגונים אלה היא להכין את העם הפלסטיני לקבלת שיטת המאבק הלא-אלימה.
  בצד הישראלי אפשר להגיד שעיקר דרישותיה של תנועת השלום הישראלית מהממשלה, הן בתחום של אי-אלימות מונעת. כשאנחנו דורשים מהממשלה להפסיק את הפקעת האדמות, הריסת הבתים, בניית התנחלויות, את הכיבוש וכו', אנחנו דורשים להפסיק לעשות מעשים שאפשר לעשותם רק בעזרת אלימות והם מעוררים את האלימות של הצד השני. נשאלת השאלה, מה אפשר לעשות בתחום של אי-אלימות מונעת כאשר הממשלה אינה נענית לדרישותינו. סרבני המלחמה המסרבים להיות כלי מיליטרי בידי מדינה (או כל גוף אחר - אגב לא רק בישראל אלא בכל מקום), עושים פעולת אי-אלימות מונעת. סרבני השירות בשטחים הכבושים עושים פעולת אי-אלימות מונעת. ישראלים המחרימים תוצרת של התנחלויות מהשטחים הכבושים, עושים פעולת אי-אלימות מונעת. כך גם ישראלים המסרבים לעבוד בשטחים, לטייל שם או כל שיתוף פעולה אחר עם הכיבוש, עושים פעולת אי-אלימות מונעת.
  בזמן האינתיפאדה הראשונה ראינו שנוכחותם של עיתונאים ותיירים באזור של התנגשויות בין מפגינים פלסטינים לחיילים ישראלים, הורידה את רמת האלימות של החיילים. על אותו עקרון החלו פעילי שלום נוצרים מצפון אמריקה לפעול בחברון, כמשקיפים על מצב זכויות האדם במקום. הם יכולים לפעול מכוח היותם צד שלישי שאיננו אויב של שום צד. לאורך האינתיפאדה הנוכחית אנחנו רואים את פעילותם של אנשים מצפון אמריקה וארופה כמשקיפים וכמתערבים בענייני זכויות אדם, הפועלים כצד שלישי שאין לו אויבים בסכסוך.
  אי-אלימות מאפשרת גם שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. גם ישראלי החושב שהפלסטינים צודקים במאבק הנוכחי, איננו יכול לתמוך במאבק אלים נגד ארצו. הוא כן יכול להשתתף במאבק לא אלים נגד מעשים לא צודקים שישראל עושה בשטחים. אפשר להביא כדוגמאות את העזרה בבנייה מחדש של בתים הרוסים שעושה הועד הישראלי נגד הריסת בתים, את שיירות המזון של תעיוש לכפרים וערים נצורות. אלו פעולות של אי-אלימות אקטיבית. כאשר נמצאים ישראלים ופלסטינים ביחד, בפעולות אלה, לא פעם משמשים הישראלים כמגנים לא-אלימים של הפלסטינים מפני החיילים הישראלים (צד שלישי שאין לו אויבים בקונפליקט).
  המטרה של כל הדברים האלו היא שכל צד יעודד את הצד השני להפחית מאלימותו, ולפנות לאי-האלימות כאמצעי במאבקו. במקום לעודד את השנאה ורגש הנקם בואו נעודד את הרצון הטוב והאמון בין שני הצדדים לקראת שלום צודק ובר קיימא למען שני עמינו והאזור כולו.    
           

יום חמישי, 26 באפריל 2012

עוד דונם ועוד עז + איך מבינים מלחמה

עוד דונם ועוד עז
מאת: עמוס גבירץ

   בילדותי בשנות החמישים עוד שמעתי את הדי הויכוח, מלפני קום המדינה, בין תנועת העבודה לימין הציוני. אנשי תנועת העבודה ביקרו את הימין הציוני על הכרזותיו בדבר כוונות התנועה הציונית לרשת את הארץ. לטענתם,  הכרזות אלו  עלולות היו לעורר את התנגדות הערבים למפעל הציוני. לדעתם צריך היה לבנות בשקט את המדינה שבדרך,לאור הסיסמא "עוד דונם ועוד עז".
   כאשר שומעים ורואים  את המתרחש בשטחים הכבושים כיום, המסקנה היא שאותה גישה רווחת עד ימינו אלה, וכך גם הויכוח, בין עשייה בשתיקה לבין הכרזות.  אלא שכיום  במקום לקנות אדמות לוקחים אותן  בכוח. לצד בניית התנחלויות, הורסים בתים ומגרשים פלסטינים. כל הדברים האלה נעשים במינונים קטנים. הרי כל קיומנו תלוי במדינות העולם התומכות בנו, ואם ישראל תבצע את מעשיה במינונים גדולים, תפחת התמיכה בה. רק במסגרת מלחמה מתבצעים המעשים במינונים גדולים. כך היה במבצע "עופרת יצוקה, בו צה"ל הרג כ-1400 בני אדם, והרס יותר מ-4000 בתים בעזה!
   מי שעוקב אחר הדברים, שומע מדי פעם על הפקעת אדמות קטנה ליד התנחלות, לצורך סלילת כביש או לצורך ביטחוני. גדר ההפרדה משמשת אמצעי לגזל אדמות לשם הקמתה. ולאחר שהוקמה, עם השנים,  נלקחות אדמות נוספות מבעליהן הפלסטינים, בטענה שלא עובדו, גם אם מן הנמנע היה לעבד אותן, שהרי ישראל מנעה מבעלי אדמות רבים היתרים לחצות את הגדר ולעבד את אדמותיהם. והיכן שצה"ל לא מפקיע, מתנחלים, החומדים אדמות, תוקפים את בעליהן, כאשר אלה מעבדים אותן. צה"ל מאבטח את התוקפים ומגרש את הפלסטינים מאדמותיהם. לאחר שלוש שנים שהפלסטינים אינם מעזים להיכנס לאדמתם, מכריזים עליה כעל אדמת מדינה, כיון שלא עובדה.
כך גם עם הרס הבתים. קודם הפקיעו מידי הפלסטינים את מתן אישורי הבנייה, בכך שמנעו את עבודת ועדות התכנון והבנייה הפלסטיניות. לאחר-מכן כמעט ולא נתנו אישורי בנייה. ואז, כאשר אלפי פלסטינים  נאלצים לבנות ללא היתרי בנייה, מוציאים להם צווי הריסה. את ההריסות מבצעים לאט ומעט כל פעם, כך שהתקשורת לא מתעניינת.
מדיניות הגירושים פועלת בצורה דומה, מונעים אפשרות לתושבות קבע לאנשים שהתחתנו עם תושבים פלסטינים מקומיים, אפילו אם הם גרים באזור 'A הנתון לשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית. גם אחרי עשרות שנות נשואים, נאלצים מנועי תושבות אלה לצאת כל שלושה חודשים לחו"ל ולחזור כתיירים למשפחתם. לפעמים מונעים את חזרתם בכלל. נראה שהמדינה שואפת לכך שהמשפחה תעזוב את ביתה בשטחים בעקבות בן המשפחה מנוע התושבות..
   וכך נראה שחזרנו לימי טרום המדינה. ישראל ביטלה את גבולותיה עם השטחים הכבושים, מתעלמת מהחוק הבינלאומי, מתעלמת מהנורמות הבינלאומיות, ופועלת בשיטתיות לסיפוח הגדה המערבית ורמת הגולן. לשם כך גוזלים אדמות, בונים התנחלויות, הורסים בתים ומגרשים אנשים.
   בשנות השמונים רגשה הארץ: הרב כהנא, הגזען, הצליח להיכנס לכנסת. הוא הכריז בקול גדול את מה שישראל ביצעה במשורה! הזעזוע היה גדול. הוחק חוק נגד הסתה לגזענות – כמובן לא נגד עשייה גזענית – והוציאו את מפלגתו אל מחוץ לחוק!  אילו הוחק חוק נגד עשייה גזענית, היינו מסתכנים בהוצאת ממשלת ישראל אל מחוץ לחוק...
   ערב יום השואה, התבשרנו בכותרת ראשית של "הארץ" על פקודה של אלוף פיקוד המרכז, שתאפשר לגרש מהשטחים הכבושים עשרות אלפי פלסטינים. ואני מסתכן באמירה שאסורה אצלנו: כך זה התחיל בגרמניה. הם דיברו על טרנספר של היהודים מאירופה. רק כאשר הבינו כי אין זה ניתן לביצוע, החליטו על הפיתרון הסופי!
   אז עכשיו יש יוזמת חקיקה שתאסור את ציון הנכבה של 1948. חסרה רק יזמת חקיקה שתאסור את המשך הביצוע האיטי והמתמשך של כל מרכיבי הנכבה...



איך מבינים מלחמה
מאת: עמוס גבירץ

   טילים מעזה, פיגוע בירושלים, ורצח באיתמר מחזירים את המלחמה לתודעת הישראלים. מה קרה שלפתע פתאום, לאחר תקופת רגיעה, חוזרים פלסטינים ומנסים לפגוע בישראלים? האם זוהי רצחנות פלסטינית, או שיש מקום לפרשנות מעמיקה יותר לפרץ האלימות האחרון, כמו גם לאירועים אחרים שקדמו לו?
   פער עצום מפריד בין הישראלים לפלסטינים בהבנת מושג המלחמה. בשביל רוב הישראלים מלחמה היא התנגשות אלימה בין שני העמים. כך גם מבינים את המלחמה רוב נציגי התקשורת הזרה. אך לא כך הדבר עבור הפלסטינים. מבחינתם, הפקעה וגזל אדמות הן פעולות מלחמה של כוח כובש נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. כיצד מתבצעת הפקעת אדמה? מגיע פקיד לשטח האדמה עם צוו הפקעה בידו. אם מוצא הפקיד את בעל האדמה הוא מוסר לו את הצוו; אם אינו מוצאו, הוא שם את הצו תחת אבן בשדה המיועד להפקעה ומסתלק. וכך בפעולה "פסיבית" שקטה, ובלתי נראית כמעט, מאבדות משפחות רבות את מקור מחייתן! הרבה יותר ויזואליות הן התקפות מתנחלים על חקלאים פלסטינים, כאשר אלה באים לעבד את אדמותיהם. המתנחלים חומדים אדמות אלה ושודדים אותן. לרוב הצבא מאבטח את השודדים שמא יאונה להם רע, והפלסטינים נשלחים למנהל האזרחי, שם הם צריכים להוכיח את בעלותם על הקרקע. את התוקפים אין איש עוצר, ואיש אינו דורש מהם להציג מסמכי בעלות. להם יש הרי מסמך בעלות ישיר מאלוהים! וכך צעד-אחר-צעד מורחקים חקלאים מאדמותיהם, ומתנחלים משתלטים עליהן. אלה הן פעולות מלחמה של מתנחלים בסיוע פסיבי ואקטיבי של הצבא, כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן! היום נמצאות בידיים ישראליות למעלה מחמישים אחוז מאדמות הגדה המערבית!
   הריסת בתים היא פעולה מאוד ויזואלית ומאוד טראומטית. מגיעים כוחות הביטחון הישראלים, מקיפים את הבית, מוציאים בכוח את יושביו, והורסים לנגד עיניהם את הבית. וכך, משפחה שלמה נותרת ללא קורת גג. הישראלים רואים בזאת פעולה ביורוקרטית של אכיפת החוק על אלה שבנו את ביתם באופן לא חוקי. הם מתעלמים מכך שוועדות התכנון והבניה הן ישראליות ולא פלסטיניות, ואינן מנפיקות אישורי בנייה לפלסטינים. עבור הפלסטינים זוהי פעולת מלחמה חד צדדית של כוח כובש כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן!
   הקמת התנחלויות נעשית על אדמות שנגזלו מפלסטינים. לאחר ייסוד ההתנחלויות מתחיל תהליך ארוך של הרחבת ההתנחלויות. בהתנחלויות ה"מתונות" משתלטים על אדמות סביב ההתנחלויות  ל"צורכי ביטחון", ובהתנחלויות ה"קיצוניות" מגרשים המתנחלים חקלאים פלסטינים מאדמותיהם הנמצאות בשכנות. עבור רוב הישראלים אלו הן פעולות חלוציות. עבור הפלסטינים אלה פעולות מלחמה של כוח כובש, כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן!
    גירוש פליטים פלסטינים, אשר שוקמו בדירות שהיו שייכות ליהודים במזרח ירושלים לפני 1948, כמובן מבלי לאפשר להם לחזור לבתיהם שהיו במערב ירושלים, היא פעולת מלחמה של כוח כובש כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן! גירושי פלסטינים מבתיהם ומאדמותיהם, באזורים שונים של הגדה המערבית, הן פעולות מלחמה של כוח כובש נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן! מניעת כניסה של בני זוג הנשואים לפלסטינים מקומיים, היא פעולת מלחמה של כובש כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן! פגיעות בחקלאים עזתיים המעבדים את אדמותיהם בקרבת הגבול, ופגיעות בדייגים מעזה בים, הן פעולות מלחמה של צבא נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן!
   לכל הפעולות האמורות, ולעוד רבות נוספות, אין קשר עם ביטחון ישראל; הן נעשות בשירות פרויקט הרחבת גבולותיה של ישראל. אלה פעולות הנעשות בניגוד לאתיקה הצבאית, ובניגוד לחוק הבינלאומי. אלה הן פעולות גזעניות הפוגעות בבני אדם מחמת השתייכותם, ולא בשל התנהגותם. אין לפלסטינים צבא שימנע משודדי אדמותיהם לתת להם צווי הפקעה, או ימנע מהמתנחלים  להשתלט על אדמותיהם. אין להם צבא שיגרש את אלה הבאים להרוס את בתיהם. אין להם צבא שימנע גירושים. אין להם צבא שיאפשר לבני זוג מחו"ל לחיות עם בני משפחתם וכו'.
   אך די שאחוז קטן מקרב הילדים והנערים נפגעי הטראומות ממעשי צה"ל והמתנחלים, יחליטו לנקום בנו, אזרחי ישראל, בכדי שיקום צבא של טרוריסטים שינסו לפגע בנו! הפיגועים בנו, גם הם פשעי מלחמה, מעצם פגיעתם באוכלוסייה אזרחית. ולאחר שצה"ל זורע את המוטיבציה לפגוע בנו, מתחיל תפקידו הביטחוני, לדכא את התנגדות הפלסטינים לנישולם מארצם...
  התקשורת ברובה מבינה את המושג 'מלחמה' כפי שהישראלים מבינים אותו. וכך ברוב המכריע של המקרים היא אינה מדווחת על המלחמה היום-יומית המתנהלת בשטחים הכבושים. רק כאשר יש הרוגים או אירועים חריגים עם נפגעים - התקשורת מדווחת. וכך אחרי תקופה "שקטה" מנקודת התצפית הישראלית, בה נערכה מלחמה חד צדדית מנקודת התצפית הפלסטינית, באות פעולות הנקם שמבהירות לישראלים כי בעצם המלחמה לא נפסקה אפילו לרגע!



טיפש שכמותי + "הצבא הכי מוסרי בעולם"

טיפש שכמותי
מאת: עמוס גבירץ

   קרוב לשמונה שנים אני פעיל במאבק לזכויות הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב, ובכל זאת לא השתתפתי בהפגנות נגד ביקורם של הגזענים הכהניסטים ברהט,.לעומת זאת ביקרתי בימים האחרונים בכפר הבדואי בנגב, טוואייל אבו ג'רוואל, יומיים לאחר שנהרס כולו בפעם המי יודע-כמה, בידי נציגי המדינה, אנשי משרד הפנים ומנהל מקרקעי ישראל.
   את גירוש הבדואים מהארץ ב-1948 ובשנות החמישים, לא ביצעו כהניסטים, אלא שליחיה של ממשלת ישראל בהנהגת מפא"י. את גירוש הבדואים מאדמותיהם וכפריהם, תוך שוד אדמותיהם, וריכוזם באזור הסייג, לא ביצעו כהניסטים, אלא ההנהגה הלאומית של המדינה החדשה. את שלילת יכולתם החוקית לבנות את בתיהם, לקבל מים, חשמל, חינוך, בריאות וכו',  לא ביצעה ממשלה בהנהגת "האיחוד הלאומי", אלא ממשלה של תנועת העבודה. לא כהניסטים עושים את מסע ההרס של בתי הבדואים בכפרים הלא מוכרים, נציגי ממשלת ישראל עושים זאת. לא כהניסטים משמידים יבולים של בדואים, נציגי ממשלת ישראל הם המשמידים. לא כהניסטים מחרימים עדרי צאן של בדואים, נציגי ממשלת ישראל הם המחרימים. אם כהניסטים היו רוצחים אזרחים בדואים, היו שוטרי משטרת ישראל מתגייסים כדי למצוא את הרוצחים ולהביאם למשפט. אבל כאשר שוטרים הם הרוצחים, מתגייסת משטרת ישראל להגנתם ומונעת את העמדתם לדין והענשתם.  
   פשע נורא עשו הבדואים בישראל: הם העזו להיוולד בדואים במדינת הלאום היהודית! ועל הפשע הזה הם משלמים. מסכת הרדיפות שסובלים הבדואים מידי ממשלת ישראל לא תחדל עד שיעזבו "מרצון". עכשיו אני עלול לעמוד לדין על הסתה כנגד מדינת ישראל. הרי מעולם לא הכריזה ממשלת ישראל שזאת כוונתה. היא הרי בנתה להם עיירות, בהן הם זוכים לבנות את בתיהם באופן חוקי, שם יש להם מים זורמים, חשמל, בתי ספר, מרפאות, כבישים, פינוי אשפה, וכו'. אלא מה, כל זה אחרי שרובם גורשו, והאחרים נושלו מאדמותיהם. וכדי להשפיע עליהם את כל טובה, הורסת המדינה בתים וכפרים, משמידה גידולים חקלאיים, מחרימה עדרי צאן, מונעת מים, חשמל, כבישים וכו'. טיפשים הבדואים האלה, הם נצמדים לשארית האדמות שלהם ומסרבים להפוך לעירוניים. הם אינם מבינים שהקדמה נמצאת בעיירות, הם מתעקשים לחיות בכפרים חקלאיים. ואלה שזכו לקדמה אשר העניקה להם המדינה, באותן עיירות, נהנים משיאי האבטלה והפשע בארץ... טיפשים...
   ואני טיפש שכמותי, חושב שלא קדמה מעניקה להם ממשלת ישראל, אלא נישול משאריות אדמתם, כדי שאדמות אלה יעברו לשימוש יהודי. הרי במדינת הלאום היהודי אנו חיים. והכהניסטים צורחים בקול גדול את מה שעושה המדינה בהיחבא. אפילו עיתון אחד במדינת ישראל לא מצא לנכון לפרסם את הידיעה אודות הרס כפר שלם בפעם ה-25 באחד מעמודיו הפנימיים. הרי אלה  רק בדואים. אבל כאשר הכהניסטים מציגים את הפרובוקציה הקולנית שלהם, ודורשים מהמדינה לעשות את מה שממילא היא עושה, אז כל התקשורת מלאה. ואני, טיפש שכמותי, לא מבין...




"הצבא הכי מוסרי בעולם"
מאת: עמוס גבירץ

   זכורה הבדיחה המספרת  שגנב אשר נתפס בגניבתו הובל לפני אביו, והאב הכועס צעק: "איך העזת להיתפס!". בדיחה זו התממשה בתגובות בארץ לתקיפת המפגין הלא-אלים מדנמרק. הקצין נענש על שנתפס.
   מה שקומם את רוב הצופים בעולם היה שהקצין תקף את הפעיל ללא שום פרובוקציה נראית לעין. בעיניהם, רק משהו שפגע בקצין יכול היה לתת צידוק למעשהו. אפילו כאשר שני ילדים מכים זה את זה, הם מתנצלים בפני הגננת "הוא התחיל", ובכך הם מבטאים תובנה מוסרית בסיסית, לפיה רק תקיפה או פגיעה בך מצדיקה אלימות שלך כלפי האחר. והנה קצין צה"ל שבר לעיני מצלמות את הכלל המוסרי הזה.
   הבעיה היא שהקצין פעל לפי הנורמות של צה"ל לאורך כל שנות הכיבוש ולפניו. צה"ל גירש מהארץ פלסטינים, ולא רק במלחמת 1948. ידוע לנו על גירוש פלסטינים (במיוחד בדואים) שנמשך עד 1959. צה"ל והמשטרה עסקו שנים לאחר קום המדינה בשוד אדמות מהאזרחים הערבים של המדינה. בשטחים הכבושים, צה"ל שדד וממשיך לשדוד קרקעות דרך קבע לשם הקמת התנחלויות והרחבתן (יותר מ-50% מאדמות הגדה בידיים ישראליות). צה"ל ביצע מספר גדול של גירושי אוכלוסיה  בשטחים הכבושים (בדרום הר חברון, ביקעת הירדן והג'הלין). כאשר מפחדים לבצע גירוש אוכלוסיה, הורסים בתים, הורסים בורות מים והופכים את החיים במקום לגיהינום עבור התושבים הפלסטינים, עד שהם פשוט עוזבים. טרנספר מרצון... כל אלה ועוד פעולות רבות נוספות הן פעולות מלחמה חד-צדדית של צבא חמוש נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. אלה פעולות הרבה יותר חמורות מהאלימות החד צדדית של הקצין שצולם תוקף מפגין לא-אלים.
   כמובן נשאלת השאלה, איך גורמים לבני אדם נורמאטיבים לעשות את כל הזוועות האלה? כל חייל בתחילת שירותו הצבאי עובר טירונות בה מאלפים אותו למלא פקודות. אחר כך מספרים לו שהוא נשלח לאכוף את החוק על מפרי החוק. בנוסף מגדירים לחייל משימה לשמור על ביטחונם של המתנחלים (לא על ביטחונם של הישראלים, כי אז איך ישליך רימוני גז על ישראלים המפגינים נגד עוולות הכיבוש?)
   בתוך כל ההמולה הזאת נשכח דבר בסיסי אחד: שיקרו לו! אמרו לו שהוא מגויס לשמור על ביטחון המדינה ושולחים אותו לבצע משימות שאין להן דבר עם בטחון המדינה! אלה משימות המיועדות לפרויקט הרחבת שיטחה של ישראל, שהחל עם תום מלחמת 1967. כל המלחמה החד-צדדית שישראל מנהלת נגד האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים מיועד למטרת  הרחבת שיטחה של המדינה. לשם כך יצרו מנגנון מתוחכם של הליכה כביכול עם החוק הבינלאומי, ובו-זמנית גם התעלמות ממנו. רק כך אפשר לתת לגיטימציה משפטית להקמת ההתנחלויות, לשוד הקרקעות, להריסת הבתים, לגירושי אוכלוסין, לגזל המים וכו'. בעזרת חקיקה צבאית יוצרים מצבים "חוקיים" המאפשרים את ביצוע הזוועות האמורות באופן "חוקי", וכמובן שליחת חיילים לבצען.
   טיבעו של המאבק הלא-אלים, אשר מתנהל ע"י חלק מהפלסטינים ותומכיהם בישראל ובעולם, שהוא חושף את השקר הישראלי. זהו השקר העוטה את כל המערכת שבנתה ישראל כדי לרשת את שארית הארץ! אין פה שום עניין ביטחוני. ההיפך, מספיק שאחוז קטנטן מן הפלסטינים קורבנות הטראומות הנגרמות מידי צה"ל יחליטו לנקום בנו, אזרחי ישראל, כדי שתיווצר הבעיה הביטחונית שלנו. גם את זה מנצלת המדינה כדי לשדוד עוד אדמות. ראו תוואי גדר ההפרדה.
   הנה, מקרה של תקיפה חד-צדדית שהמצלמה חשפה, נתן הצצה למציאות יומיומית בשטחים הכבושים. אתם יודעים, "הצבא הכי מוסרי בעולם"...